שרוליק שלי.
שרולילי קראתי לך ותמיד צחקת על זה. לפעמים גם כעסת. עד מתי תגיד לי שרולילי? ואני עניתי לך: "עד שאחיה, אפילו אם תהיה בן ארבעים אתה תהיה הילד שלי וכך תשאר".
והנה הגורל המר לא נתן לך רק 25 שנים ולא אוכל יותר לקרוא לך שרולילי שלי.
כה הרבה יש לי לומר, שלא אדע איפה להתחיל, ולגמור אי אפשר. היית מוכשר, תלמיד מצטיין בכל בתי הספר אשר בהם למדת, רציני ובכל זאת תמיד צוחק, קשוח וטוב. מי שלא היטיב להכיר אותך חשב שנולדת להיות איש צבא ולא ידע כמה אהבת את הטבע, את הפרחים, העצים, הצפורים ובמיוחד את הנגב.
גאה אני בך שאם נגזר הגורל המר בקרב על הגנת המולדת נפלת. הלכת לקו ראשון כי הרגשת שזו חובתך ואי אפשר היה לשכנע שתשאר בבית. לא אהבת את חיי הצבא, אבל אמרת: "הם זקוקים לי". וכששאלתי איך תעזוב אשה ושני ילדים קטנים, ענית לי: "אם אני רוצה שהם יחיו אני חייב ללכת". כך הרגשת וכך עשית. בדעה צלולה והחלטה ברורה ושלם אם עצמך.
מכתות ראשונות ועד יומך האחרון כולם אהבוך. המורים והתלמידים העריצוך על יכולתך בלימודים ועל היותך תמיד בין הראשונים ועל נכונותך תמיד לעזור לכולם שהיו זקוקים לך. פקודים ומפקדים העריכוך על קשיחותך כשהיתה נחוצה ועל טוב הלב ודאגתך לחיילים.
בכל המכתבים כתבת וגם בהיותך בבית אמרת לי: "אמא אל תדאגי, לי לא יקרה כלום. אני בקו השני, אלי לא מגיעים התותחים". כך אמרת בכדי לא להכאיב לי. טוב היית ובן אוהבת.
את יעקב מגיל צעיר לקחת לטיולים ארוכים ברגל שיקבל כושר והנה הוא עומד איתן במסעות ארוכים אולי הודות לאימונים שעשית אתו בגיל צעיר.
הלכת לפנימיה הצבאית ואני בכיתי. אמרת לי ורק היית בן 15 היית: "אמא, אני מרגיש שאני עושה משהו מלבד הלימודים".
כזה היית מגיל צעיר ועד הסוף, תמיד רצית לתת יותר מאשר נידרש. וגם נתת את היקר ביותר שיש בעולם! את חייך הצעירים.
קשה מנשוא היא המחשבה שלא נראך יותר. לא נראה את ראשך המתולת ולא נשמע את צחוקך העליז ואת צעדיך אשר הכרתי מרחוק.
בחופש האחרון שהיית בבית והיה זה אחרי תקרית אבא שאל "האם אתה נכנס לצריח כשמפגיזים חזק?"
וכך ענית על כך: "הם המצרים יכריחו אותי להכנס לצריח? איך אני אראה בעיני החיילים? אין דבר כזה. נלחמים "חשופים בצריח". כך נלחמת וכך נפלת.
נחמה אחת לנו: שני ילדיך החמודים שהשארת לנו. ומבטיחה אני לך שנגדל אותם באותה רוח שהיית רוצה אתה לגדלם ושהיו ראויים לשמך;
נישא בגאוה את זכרך לעד.
אמא.