רס"ן דן (דני) זמירין ז"ל

אלבום תמונות

במלחמת יום הכיפורים נפלו רבים טובים. אין משפחה בארץ שלא היו לה קרובים או מכרים שנפלו.
חיילים קרביים, ובמיוחד ביחידות הסיור המשוריינות, היו קרובים מאד זה לזה והחברות הפכה לחלק מיסודות נפשם.
בפלוגה ב', פלוגת הסיור הוותיקה שבאה לגדס"ר מחטיבה 9, נפגע נגמ"ש בפגיעה ישירה של פגז בחניון. שמונה מוותיקי הלוחמים נהרגו
איילת כהן, בתו של שעיה כהן, מהרוגי הנגמ"ש כתבה עבודת גמר מרתקת על חלקו של גדוד הסיור במלחמה ועל אביה. להלן חלק מהעבודה העוסק בהפגעות הנגמ"ש ובתגובת החברים והמפקדים

מספר גלי טבנקין המ"פ:
"אותו יום היתה כוונה 'לנצל את ההצלחה': כשהסורים החלו לסגת בצורה לא מאורגנת הוחלט לנסות ולפרוץ את קו הגבול ולהתחיל להתקדם במובלעת הסורית. אז עשו ציוותי כוחות חדשים, ואת הפלוגה שלנו העבירו ת"פ החטיבה של רן שריג. בשלב זה היו איתי 6-7 נגמ"שים.
הג'יפים היו מרוכזים בפלוגה נפרדת, במקום אחר. אותו יום אחה"צ בסביבות השעה 15:00 ניסינו להיכנס עם רן שריג לצד הסורי. חשבנו שמעבר לקו הגבול יהיה קל, אך מסתבר שאמנם חלק מהטנקים נסוגו, אך נותרו מוצבים מאויישים שלמים, כך שהנסיון שלנו לפרוץ נכשל. נתקלנו בהתנגדות חריפה ביותר, כל מי שעבר קו מסויים בכביש קיבל פגז (היה שם תותח מסוים שכוון לאיזור זה בדיוק). לאחר כחצי שעה קיבלנו פקודה שביטלה את הקודמת ואמרה לחזור לחניון לילה. החזרה היתה גם היא קשה: חיכינו שירד פגז, ומיד אחריו עבר נגמ"ש, וכן הלאה עד שהעברנו את כל הכוח והצלחנו לעבור את קטע הכביש שנשלט ע"י המוצבים הסוריים ללא נפגעים. חזרנו לחניון בסביבות השעה 17:00. החניון נעשה במקום שהאויב אינו יכול לצפות עליו בקשר עין. הכניסה לחניון היתה מסודרת מאוד, והוא עצמו היה מאורגן. היו בו כ-50 - 60 טנקים ונגמ"שים. הג'יפים היו במקום אחר. התאריך היה ערב חג סוכות. באמצע החניון הקימו מספר חיילים סוכה ואפילו התפללו והדבר צולם ושודר בקול-ישראל. אני עשיתי סיבוב בין הנגמ"שים. החיילים הכינו אוכל, או שהסתובבו סתם בין הנגמ"שים, פגשו אחד את השני והעבירו חוויות. אני ירדתי ועשיתי את הסיבוב. בנגמ"ש שלא ביך היה בן קיבוץ שלי - גיל לביא מעין חרוד. לכן באתי לנגמ"ש זה (שהיה נגמ"ש 'ותיק' - צבה ממזרע, אביך, יהושע מאיה, חיים בניאן ועוד), כדי להיפגש עם בן הקיבוץ, ולשתות איתו כוס תה (בני הקיבוץ שלי אוהבים בעיקר תה מתוק ולכן רק בנגמ"ש זה היה תה ולא קפה). המשכתי הלאה ומספר דקות אחרי זה החלה הפגזה אדירה. היא החלה דרומה מאיתנו אך התקרבה. במקרה כזה יש הוראת תרגולת שאומרת, שברגע שיש הפגזה על חניון, על כל אחד להיכנס לכלי שלו ולברוח כלפי חוץ. אחר כך פותחים מכשירי קשר, ומתאספים חזרה במקום אחר. כשהחלה הפגזה רצתי אל הנגמ"ש שלי שהיה כ-50 - 60 מטר מהנגמ"ש של אביך. כשהגעתי אליו רוב החברה היו בפנים. קפצתי פנימה, פתחנו קשר וכולם החלו לברוח. אז החלו הפגזים לפגוע גם באזור שלנו. זה היה כמו גשם. כמו שבר ענן. לאחר 2-3 רעמים פתאום בא המבול. זו היתה הפגזה רצינית. השטח בו היה החניון היה מלא בגדמי עצים והנגמ"שים לא יכלו לנסוע שם. לכן הנגמ"ש שלי נסע אחרי טנק. הטנק שבר או מחץ ופינה דרך, ואנו עברנו עליה. הנגמ"ש של אביך קיבל את הפגז על טנק הדלק האחורי, והחל לבעור. הוא לא זז מהמקום לאחר שעזבתי אותו ואינני יודע אם ניסו להניע אותו או לא ניסו. כשהתחלנו לנסוע ראיתי שהנגמ"ש נפגע והחל לבעור. עצרנו על ידו. היתה שם אש נוראית וחום איום, פגזים נפלו מסביב, ולנו לא היה מה לעשות. לכן המשכנו בבריחה מהחנין. אחרי הפגזה זו, שהיתה די קצרה (כ5 - 10 דקות), חזרנו חזרה: הנגמ"ש שלי ונגמ"ש נוסף. נעמדנו במרחק של 20-30 מטר מהנגמ"ש הבוער כולו. אי אפשר היה להתקרב אליו. עשינו סריקה עד טווח קרוב ככל האפשר לנגמ"ש. חיפשנו פצועים ולא מצאנו אף אחד. אחד הנגמ"שים נשאר בשטח עם הנגמ"ש לחכות עד שהאש תדעך ואפשר יהיה להוציא את האנשים, ואני הוריתי באלחוט לעשות חניון במקום אחר. הלילה כבר ירד, ואני חזרתי עם הנגמ"ש לאיזור החניון הקודם. עשינו בדיקה וגילינו שזה הכוח היחידי שנפגע לנו. ארבעה מאנשי הנגמ"ש הצליחו לברוח ממנו: חיים בניאן מבית השיטה שהלך לבקר חברים בנגמ"ש אחר, ונשאר שם בזמן ההפגזה, גיל לביא וצבה (צבי סדן ממזרע) רצו בוערים ומלאי כוויות מהנגמ"ש ועלו בוערים על נגמ"שים אחרים תוך כדי נסיעה, הגיעו עד בית החולים ונפטרו שם. האחרון הוא נהג הנגמ"ש יהושע מאיה שנכווה אך פונה וניצל. הנגמ"ש בער זמן רב וכיוון שאי אפשר היה להתקרב, החיילים הסתובבו סביבו כסהרורים, ולקח זמן רב עד שהאש ירדה. חומר הבעירה היה סולר, שהוא חומר שבוער זמן רב שלא כמו בנזין, ואז כשהאש דעכה הצלחנו להתקרב ולחלץ את הגופות. כולם היו מתים. אנו, אנשי היחידה, חושבים עד היום שכולם היו בתוך הנגמ"ש ומהדף הפגז נתכו הדלתות. האנשים עפו מהדף הפיצוץ - גיל וצבה מהדלת האחורית, ויהושע מקדימה. עשינו זיהוי ראשוני של האנשים על פי תעודות ודיסקיות, וכל שנותר היה לפנותם לתאג"ד שהיה בבטיחה.
לי זה היה המפגש הראשון בחיי עם חיילים שלי שנהרגו. זה היה קשה מאוד, אך המלחמה כולה היתה קשה".

מספר יהושע מאיה, נהג הנגמ"ש בו אבא היה:
"כשהגעתי לחניון, הזלדות שלנו היו מגורדות לגמרי מההפגזה. לאחר שאמדנו את המצב, פנינו להכנת ארוחת ערב. אז ראינו את מטחי ההפגזה מתקרבים אלינו, ונכנסנו מהר לתוך הזלדות. התחלתי את הנסיעה, והמדף האחורי אפילו לא היה סגור. אז חטפנו את הפגז במיכל הדלק שלנו וכל הזלדה נדלקה. אני למזלי ישבתי בחלק הקדמי של הזלדה, ונוסף לזאת ההדף פתח את הצריח שלי. תוך חלקי שניה קפצתי מהמצב בו הייתי החוצה. הרגל נתפסה לי בצריח הנגמ"ש, וכך הייתי תלוי רגעים ספורים עד שקרעתי את הרגל מהתפס, ובשלב מאוחר יותר עשו לי השתלה ברגל בעקבות זה.
בסביבת הנגמ"ש היו כמה מצבורי סלעים ואני רצתי והתחבאתי מאחוריהם. אחרי כרבע שעה עברה שם זלדה עם סימני מרפאה. ביקשתי שתעצור, הוכנסתי פנימה, והחלו לטפל בי. עם ג'יפ הועברתי אחורה ומשם פוניתי לבית-החולים".

מספר עמירם, הרופא: "כשהנגמ"ש נדלק הוא היה במרחק של כ-10 מטר מאיתנו, הספקנו לפנות את הנהג שרץ אלינו לפני שהנגמ"ש התחיל להתפוצץ. הזעקנו מיד את הג'יפים, שיבואו לפנות את הנפגעים ואנחנו נסענו במהירות אחורנית, לשטח שקט יותר, ופתחנו חילוץ על הכביש. הג'יפים הגיעו במהירות רבה, פינו את הנפגעים לעזרה ראשונה בחילוץ, ומשם לנפח, שם החלו יורדים כבר מסוקים, שבאו לחלץ את הנפגעים ולהעבירם לבית החולים.

מספר האלוף בר-כוכבא:
"השטח שרץ סורים, וכך הוחלט לדחות את הפריצה לגבול הסורי. הסורים לא ידעו על הדחייה, אך ידעו על כוונת הפריצה. היה להם קצין תצפית קדמי על אחד הרכסים וכך הם הפגיזו קשה מאוד את האיזור. היכו אותו במכת אש ארטילרית אדירה. מזה נפגעו מספר כלים וביניהם הנגמ"ש של גדוד הסיור - הנגמ"ש של אביך".

מספר חנני, המג"ד:
"לא נכחתי בחניון כי הייתי עם טנקים ברכס חזיקה, אך שמעתי בקשר שנפגע נגמ"ש מפגיעה ישירה. פרטים לא היו לי ולא היה טעם לנסות לברר בקשר פרטים מדוייקים, כיוון שבדרך זו אקנה ידע לאויב שמאזין.
בלילה קיבלתי פקודה להביא את הטנקים לחניון ליד תל יוסיפון. הייתי עייף עד כדי חוסר שליטה פיזית בעצמי לאחר כל ימי הקרבות, וכך בדרכי לחניון, במצב של 'כמעט הרדמות' על הטנק, הגעתי לתל יוסיפון, ושם פגש אותי האלוף בריל, הוריד אותי מהטנק וסיפר לי מה קרה. זה היה לגבי הלם די גדול. נפגעו שם די הרבה אנשים. בהמשך הלילה קיבלתי יותר פרטים על ההרוגים, שאת רובם הכרתי".

מספר איתן סט, המ"פ:
"שכבתי בבית החולים כששמעתי על האסון. הייתי בצפת אך אותו יום הוחלט בצה"ל על הפריצה אל מעבר לקו שביתת הנשק. בפריצה לשטח ישנם בדרך כלל נפגעים רבים ולכן הוחלט לפנות את כל הפצועים שהיו בבית החולים אחורה לעורף. אני עברתי לבית החולים רוטשילד בחיפה. חיילים מהיחידה הגיעו אלי וסיפרו לי על הפגיעה של הנגמ"ש. זו היתה פגיעה קשה מאוד לגבי. באותו זמן שניים עדיין היו בחיים - צבה וגיל. אני הרגשתי שאני חייב לחזור ליחידה. שמונה חיילים שנפגעים בבת אחת, ועוד שמונה מוותיקי היחידה הם מכה קשה מדי. כל הזמן נפעו אך ב'מנות קטנות', ולכן כששמעתי על זה, קמתי וברחתי מבית-החולים וחזרתי ליחידה שלי.
הרגשתי שאני מוכרח לחזור, מה גם שאורי ברנד מעין חרוד העביר לי את המסר שהחבר'ה זקוקים לי. הגעתי בשלב של סוף הפריצה, והייתי צריך לחזור ולגבש אותם לתוך פעילות יום-יומית, על מנת שלא ימשיכו לחיות עם האסון. זה אחרת כשנפגע חבר אחד שלך, וכששמונה חברים פתאום אינם".

אבנר מילמן, חברו של אבא מהיחידה:
"כששמעתי על ההפגזה רציתי לעזור ולעשות משהו ואז גלי טבנקין נתן לי פתק עם שמות ההרוגים. באותו שלב לקחתי על עצמי את תפקיד הנסיעה למשפחות, והביקור. לאחר מכן עסקתי בזיהוי של שעיה ברבנות הצבאית. משמועות הבנתי שכל אותו הערב שעיה היה בנגמ"ש וישב שקט מאוד, עם אורי זילברשטיין. שניהם היו מכונסים בעצמם ומהורהרים, וכך תפסה אותם ההפגזה. לאחר ההלם עלתה מחשבה אחת בראשי - על זה שעיה היה אומר: ידעתי!... שדווקא אני...".

מספרת אמא:
"ב-1.10.73 מת אלישע אחיו של אבא. ב-6.10 היתה יום ההולדת של אבא אך לא חגגנו - ישבנו יחד כל המשפחה, אני ואבא שלי, שעיה ואבא שלו, ואתן הבנות. לאחר מכן הלכנו לנוח כשהגיעה הודעה מנעמן, האח, על המלחמה. עוד ישבנו וחיכינו כשעה בחוץ, ראינו את המטוסים יוצאים משדה התעופה הסמוך רמת-דוד, ואז הגיעה ההודעה שאבא צריך לצאת למלחמה. הכנתי אסימונים, אבא של שעיה הביא קפה, ואישתו של אחיו, מירי, דאגה לו למעיל כיוון שברגע האחרון גילינו שחסר לו. אביו אמר לו לא לצאת למלחמה כיוון שהוא יושב שבעה על אחיו, אך הוא הסביר לו שזוהי מלחמה והוא חייב לצאת.
ליווינו אותו עד לטנדר ואז נפרדנו.
באותה תקופה עבדתי בדואר בגבת, וכל יום הייתי שולחת חבילות ומכתבים, ומקבלת גלויות שהגיעו מהחיילים, מכולם פרט לאביך. לא הבנתי למה, אך שכנעתי את עצמי שהכל בסדר והפ פשוט עייפים מכדי לכתוב, וכל הזמן אמרתי לעצמי: 'חמישה יצאו למלחמה - חמישה יחזרו' (הם היו חמישה בנים מגבת באותה יחידה). אבא של אחד מאותם חמישה החדיר כל הזמן ציניות ואמר שרק שעיה לא בסדר, והציניות הזו דבקה בי. חששתי מאוד, והימים היו סיוט. לא נמסר אפילו ד"ש ע"י אחד מחבריו, ואמנם בגלויות של אחד מחמשת הגבתים נמסר שכולם בסדר ורק על שעיה לא סופר דבר. בדיעבד נודע לי שחבריו חששו כל כך להודיע לי עד שהעדיפו לא לחזור הביתה לחופשות ובלבד שלא יצטרכו לספר לי.
מכתבים וגלויות המשיכו להגיע בדואר משאר החיילים, כל יום התאספו אצלי נשים היסטריות בתקווה לדרישת שלום ולמעשה רק משני חיילים לא התקבל דבר - משעיה, ומחבר קיבוץ אחר שנהרג ביום הראשון של המלחמה. למרות הכל שמרתי על קור רוח, אך הציניות סביב שעיה החלה מכרסמת בי. ערב אחד נכנס חבר קיבוץ והודיע לי שיש דרישת שלום משעיה. שמחתי והתרגשתי כל כך שהייתי חייבת לרוץ ולספר לאביו. שבוע לפני כן אבא נפל וזאת לא ידענו. כולנו ידענו שהוא חי. גבת היתה הרוסה לאחר שטילי "פרוג" נפלו עליה ולכן שהו כולם במקלטים. רצתי בין ההריסות למקלט בו ישן חיים, אבא של שעיה, לספר לו. מצאתי אותו בחשיכה בעזרת פנס קטן וסיפרתי לו שהגיע ד"ש טרי. הוא התרגש והחל לרעוד כולו, ואני חזרתי הביתה מאושר ונדרתי בלבי שאלך לבית הכנסת להתפלל כיוון שזה מאלוהים. למחרת קמתי בבוקר מאושרת כולי והלכתי לעבודה. דבר מותו של אבא החל נודע במשק ואנשים שהביטו וראו את שמחתי, הבינו את המצב. איתן סט טילפן לחבר יחידה שלא יצא למלחמה וביקש ממנו לספר לי. הוא ישב בחדר האוכל וחיכה לתפוס אותי כשאהיה לבד, אך אני ישבתי ופיטפטתי וצחקתי בעליזות. כשחזרתי לעבודה נכנס אביו של אחד מחמשת חברי היחידה ואמר לי שיוחנן כהני חזר לביקור. שמחתי נורא (שהרי קיבלתי אתמול ד"ש וידעתי שהכל כשורה) והתחלתי לרוץ אליו. אמא של חבר נוסף ביחידה הצטרפה אלי בדרכי. היא סיפרה שיוחנן ענה לה בגסות אך אני החלטתי שזה ודאי מעייפות, ושתינו באנו לביתו. כשנכנסתי ראיתי לנגד עיני את הגבר העליז כל כך עומד שבור כולו בעיניים אדומות. היה לי ברור שזה מעייפות ותו לא. אישתו, פנינה, הסתובבה והלכה לפינת החדר, אך האמנתי שהיא נרגשת מהפגישה. כולי אושר שאלתי אותו מה העניינים והוא אמר לי: "צפורה, שעיה נהרג". התחלתי לצחוק ואמרתי לו שיפסיק כבר עם הציניות הזו ושיספר לי מה קורה. הוא אמר לי פעם נוספת: "שעיה נהרג" ואני המשכתי לא להאמין, ואז הוא תפס אותי בחוזקה, הטיח אותי בכורסה ואמר: "צפורה! שעיה נהרג!". אז הבנתי וחשך עלי עולמי. הזעקה שזעקתי נשמעה בכל איזור בתי הילדים שבסביבה. התחלתי לבכות ואנשים באו וניסו להרגיע אותי. הביאו אלי את שתי אחיותייך הגדולות, שרית שהיתה בת עשר בדיוק, וטלי בת השבע, וכולנו בכינו ובכינו. אותך לא רציתי לראות כיוון שאת דומה בחיצוניותך לאבא יותר מכולן, ולא יכולתי לעמוד בזה, לכן ביקשתי שלא יביאו אותך. מאוחר יותר העבירו אותנו לביתנו והתקשרו לכל הקרובים לי. הגיעו הורי, קרובי משפחה, ידידים מכל הארץ, והחברים מהיחידה. הנופלים נקברו בתחילה בבתי קברות ארעיים. אבא נקבר בעפולה, וזאת גילו לנו כחודש לאחר נפילתו. ביום פתיחת בתי הקברות הארעיים נסענו לעפולה. מחזות קורעי לב היו ביום זה ברחבי הארץ. קשה לתאר. ההלוויות לחללי המלחמה נערכו כחמישה חודשים לאחר מכן בטקסים צבאיים. בגבת נקברו חמישה בנים, ומסע הטנדרים המואר, גרם להלם לרבים. אבא נקבר בגבת בשורת נופלי מלחמת יום הכיפורים, כשלצידו השני אחיו אלישע.