אלבום תמונות
הולנד, 9.2.1946
... הולנד היא ארץ שפלה ופוריה מאוד, וכשעובדים את אדמתה הרי היא נענית ומשלמת בעין יפה. אין כאן עקרבים ואין שטחי סלעים ובכל מקום שנועצים את המחרשה - שם יבולי ברכה. על כן אנשיה אנשי עבודה ישרים ומוכנים לעמל, כי הברכה שרויה במעשיהם. אולם אין עבודתם נעשית ב"שוויץ" כמו אצלינו, אלא לאט לאט. וזה מתאים לאפיים של אנשים פשוטים, ישרים ואטיים אלה. כנגד זה, בארץ הרים גדלים אנשים קשים ועזים, היות וצריך לעבוד קשה כדי להוציא משהו מן האדמה; אך לעומת זאת נותן ההר לאדם אומץ, מעוף ורגש. גם בקבוצת "אלומות" תמצא אנשים שאין להם בעולמם דבר חוץ מן הארוחה, החדר ועבודת יומם, אך יש גם כאלה שמראה הכנרת מחדר האוכל או זריחת הירח בלילה מהווים, ביודעים ובלא יודעים, חלק חשוב מסדר יומם; ויש כאלה המוכנים לוותר על ליל שינה כדי להקשיב למשק פלג ואדי היג'אז, או ללכת ימים ולילות כדי להרגיש את הוד גובה החרמון. בהולנד אין כלום מרגש זה. צא וחשוב: אדם אשר מימיו לא ראה הר גבוה מ-10 מטרים ולא עלה מעולם למקום גבוה מקומה שלישית של בית באמסטרדם. האם ייתכן שלא יהיה אדם זה קהה רגש וחסר מעוף? כאלה הם הולנדים.
זהו סיכום של הרהורים רבים בשעות ה"גרד" בלילות.
ועוד הבדל מצאתי בין הולנד והארץ. בארץ השמש היא חלק בלתי נפרד של החיים. כאן היא רחוקה, זרה וכמעט בלתי נראית. מועטים מאוד הימים בשנה, שהשמש שולטת על כל כיפת השמים. גם בהזמנויות המועטות שאין שהשמים מעוננים, אין הם כחולים כמו בארצנו. בארץ יש לשמים עמקות ונפח. בליל כוכבים בארץ אתה מרגיש את החלל ואת אין הסוף. יש בהם משהו מושך המוציא מקרבך אצ הנשמה. אתה חי את הסביבה, אתה מרגיש את עצמך חלק מהיקום. קרוב לדורות עברו, וכסותך הקלה אינה מפרידה בינך לבין הסובב אותך. כאן השמים (אם כי בדיוק אותם הכוכבים מבצבצים בהם) נראים כמין גיגית הכפויה על העולם מלמעלה, סוגרת אותו ומעיקה עליו. האדם סגור ונבדל מהטבע, שכבות שכבות של בגדים מפריעים בעד המגע עם הרוח החפשית. אין האדם שואף להזדהות עם הנוף, אלא להיפך, להתסגר מפניו, להתגונן מפני קרחו, להתעטף בשפע בגדים, לשבת בין ארבעה כתלים ליד תנר חם, באופן שלמרות ישרותם, כנותם ואדיבותם, נשארים אנשי הולנד תמיד אנשים פשוטים, כבולי רגש ומאוד מאוד "בעלי בתיים".
תבין ממכתבי בודאי, שהתחלתי להתגעגע קצת לארץ, לרקפות של ואדי פיג'אז, לנרקיסי עבודיה והעצמון, למדבר יהודה ובעיקר לאקליפטוסים המרשרשים ברוח אחר הצהרים על רקע כחול הכנרת ולירח המלא המכסיף את היקום בליל...
23.5.1949(מכתב אחרון משדה הקרב)
שלום רפאל.
מזמן לא כתבתי, וגם אינני יודע, אם סדרי הדואר בארץ יאפשרו למכתב להגיע עד פוריה.
הכל אצלי בסדר, חי וקיים ועובד. העבודה בדרך כלל קשה ומאומצת. לפעמים קרובות יוצאים לילה לילה, וביום אי אפשר לישון יותר מ-4-8 שעות, לעתים יש להסתפק בארוחת קונסרבים אחת ויחידה במשך היום, וכנגד זה יש ימים רצופים שמתענגים בהם על שינה, בטלה ומנוחה. אני מפקד כיתה ויש לי כיתה טובה, חברה הגונים, "עובדים" בסדר ואינם מתחלים לפני יציאה לפעולה. אין לי שום רצון לעזוב את הכיתה הזו, אנחנו גרים יחד בשני אהלים ו"מתחיים מצוין".
סדרי היום כאן שונים לגמרי מאשר היו בצא הבריטי, העבודה רבה, אין זמן לעסוק בגינוני משמעת ומסדרים של גילוח וצחצוח נעלים. ברוב הפעולות הנעשות בסביבה זו יוצא לנו להשתתף, העייפות די גדולה, ביחוד מדכא שכל יום צריך לאבד חברים יקרים שאין להם תחליף. אני לכשעצמי בינתיים בריא ושלם ויש לי הרגשה (אינני יודע בגלל מה) שלא אפגע בקלות. נראה לי שנשב כאן עוד זמן רב, כי המלחמה באזור זה הולכת ומתחזקת. החדשות מספרות לנו על מלחמה גם בעמק הירדן, ודאי גויסתם כולכם בדרך זו או אחרת. מה נשמע אצלך? המגוייס אתה והיכן? מה שלומך? מה נשמע באלומות?
סלח לי על קיצור מכתבי. אין כאן סבלנות לכתוב מכתבים ארוכים ועלי עוד לדאוג לכמה ענינים הנוגעים ללילה.
בירושלים אני פוגש לעתים את בצלאל, פגשתי גם את כרמלה ואפרים, יוסקה נמצא יחד אתי בגדוד.
מסור ד"ש לליזר ולכל הקבוצה בשמי ובשם כל אלה שמניתי.
בב"ח
אמנון
(מכתב זה נכתב ממעלה החמישה, שלושה ימים לפני נפלו בהתקפה על הרדר)
מתוך "לשבעה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח