מספר האח משה: (53 שנים לנפלו).
"פער הגילים בינינו היה 10 שנים ואני הצעיר מאחי הערצתיו ואהבתיו עד מאד.
אהרון נולד בטבריה ובילדותו עבר עם הוריו לבלפוריה. למד בבית הספר המקומי וגמר את בית הספר המחוזי בכפר הילדים הסמוך.
אבא היה נגר ועבד בעפולה. אהרון ביקש לקבל ולעבד אדמות בבלפוריה, אך מסיבות שונות הדבר לא התאפשר. אהרון רצה להיות ככל החקלאים במושב ולא ויתר. אבא לוה כספים מהמשפחה וקנה מפעם לפעם חלקה ועוד חלקה, ללא עזרה משום גורם חיצוני: מושבי או מדיני וכך הגיע למכסת שטחים כשאר החקלאים. שטחי האדמה נמצאים בתחום המושב, בסמוך למסילת הרכבת חיפה- דמשק ובסמוך לשמורת הטבע ממול למושב.
אהרון היה תלמיד טוב, ספורטאי מצטיין, שחקן בנבחרת הכדורגל בבלפוריה בתפקיד שוער בתקופה בה הקבוצה הגיעה לליגה א'. הוא היה האחראי לארגון המגרש, השחקנים וכו'.
אהרון התגייס לנוטרי עמק יזרעאל גדוד 9 ולחי"ש (חילות השדה) מפעם לפעם היו קוראים לו לאימונים ופעילות ביטחונית באזור. ארץ ישראל תפסה מקום חשוב ומרכזי בליבו ובחייו, היה פעיל במועצת המשמרת הצעירה של מפא"י, לימים מפלגת העבודה."
מקרה הערבי, המקל והלקח.
"יום אחד נסעתי עם אחי לשדה להוציא את מקלות התירס היבשים. ערבי רכוב על חמור שעבר במקום צעק לעבר אהרון : תמשיך לנקות את השדה עוד מעט יבואו הגרמנים מאל-עלמיין והשדה יהיה שלי!. אותו ערבי נופף במקל העץ שהיה בידו להכות בו את אחי . אני שהייתי ילד צעיר כיסיתי את עיני כי חרדתי ממה שעתיד לקרות. כשפקחתי את עיני ראיתי את אהרון רוכן מעל אותו ערבי כשהוא שכוב על הרצפה מכה בו בידיו החשופות. לאחר זמן קצר החזיר שחרר אהרון את הערבי והחזיר לו את המקל.
השדה גבל במסילת הרכבת (רכבת פחמים חיפה-דמשק) נהגי הקטרים הערבים נהגו לזרוק מדי פעם גחלים לוחשות אל השדות במטרה להציתם."
מקרה הערבי והאקדח
"לאהרון היה אופנוע יום אחד רכבנו לעפולה. בדרך חלפנו על פני ערבי שעמד בצד הדרך. אהרון חזר והקיף את המקום פעמיים והמשכנו לנסוע , שאלתי אותו :מה קרה? והוא ענה: לערבי יש אקדח. המשכנו לתחנת המשטרה הקרובה, אהרון ארגן מספר נוטרים וחזרנו למקום שבו נראה הערבי. בסופו של דבר התגלה שברשות הערבי באמת היה אקדח, ואני לא הבנתי איך אהרון טען שראה את האקדח ועוד יותר התפלאתי כשהדבר אכן אומת."
טרם האסון
פגישותינו האחרונות
"כשהאויב הסורי איים על שערי עמק הירדן, הגליל ועמק יזרעאל רוכזו אחי וחבריו בחי"ש במלון כרמל בעפולה. הייתי בן 15 . כל יום ברחתי מבית הספר משעור אנגלית לפגוש את אחי וחבריו כולי הייתי גאווה, כבוד ובטחון כי אחי היה לידי. באחד הימים לא ברחתי ולא פגשתי אותו. חזרתי הביתה בסוף יום הלימודים וירדתי לשדות, היבולים היו טובים, החיטה הצליחה וחזרתי הביתה כולי שמחה לספר למשפחה.
כשנכנסתי הביתה הסתכלתי על אמא וחשתי שמשהו ארע, שאלתי את אימי ואחותי: מה קרה? אמא ענתה: אהרון נפגע ומחר נלך לבדוק מה אירע לו. מספר שעות לאחר מכן התקבלה ההודעה שאהרון נפטר. אני זוכר את צעקתה של אמא, בכיו של אבא הבית כולו היה כעל גחלים. לא שאלנו מה ואיך התרחש האסון האמנו חשבנו וידענו שאהרון נהרג על הגנת המולדת.
שנים רבות עברו מאז אותו שיעור שממנו לא ברחתי ולא הלכתי כמדי יום לפגוש את אחי. תחושת ההחמצה רודפת אותי עד היום."
"אהרון נהרג בקרב על דגניה ונקבר בטבריה בתאריך 20.05.1948 י'א באייר תש"ח.
בשנת1952 הועברה גופתו לבית הקברות הצבאי בעפולה.
חמישה חודשים לאחר נפילתו ילדה אחותי בן שנקרא על שמו – אהרון. לאחר תקופה קשה מאד בבית האוירה העכורה השתפרה.
אהרון שכונה בפינו רוני הכניס שמחה הביתה. אהרון אחיני היה לי כבן. בבגרותו היה לטייס בצה"ל ובמלחמת שלום הגליל (1982) נפגע מטוסו והוא נפל בשבי אש"ף. לאחר שלושה חודשים, עם גרוש אשף לטוניס, שוחרר משביו וחזר ארצה. ב-1997 חלה אהרון במחלת הסרטן ונפטר ב-1998".