... באחד הימים פגשתיו כועס במקצת. לשאלתי "מה הענינים, זודי?", ענה, "לא כלום". לאחר כמה ימים קבלתי ממנו מכתב. בקראי את השורות הראשונות התפלאתי, מנין לו גישה רצינית כזו. במכתבו התרעם על הסתבכות מסוימת ביחסי החברים. ותבע גישה פשוטה, חברית, שווה לכל חבר וחבר. בלי כל ספק צדק. כן היה ביחסו לחברים. נעים היה להיות במחיצתו.
משהוחלט לשלוח אותו לנגב, קם, ארז את חפציו ובלי להוציא הגה הלך.
ידעתי: כעס במקצת, נעים היה לו במחיצת החבריא וקשה היה לו לעזבם, אך משהחליטו - ביצע זאת.
בדידותו בנגב העיקה עליו, איך שהוא הסתלק משם על מנת להגיע חזרה לחבריא שהיו כבר בכנען. פגשתיו בחיפה מתלבט ונאבק עם עצמו. "הבן", אמר לי, "לא יכולתי להשאר שם, מוכרח אני בתקופה זו להיות עם בג'מע, לבדי קשה לי, ולכן עזבתי את הנגב. וקשה לי עתה לחזור לחבריא, שמא יחשבוני כבורח מן המערכה". אחרי דין ודברים השתכנע שהג'מע אחרי הכל משלנו ויבינוהו.
בא לכנען ובסך הכל שבועיים היה במחיצת החבר'ה, במשך שבועיים הספיק להשתרש בפלוגה כך שכולם הכירוהו. עליצותו, שובבתו ובדיחותיו שבו את לב כולם. אחרי מותו נפגשו עם בחורים (ששבועיים לפני מותו הכירוהו) אשר אמרו לי:"הבית בכנען בתרוקן כאילו, חסר מישהו..."
ישראל ג.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח