יום שישי הגיע
שעת צהרים מאוחרת
ואתה לא בא.
ואני כסהרורית מסתובבת
כמו תמיד ואתה לא בא.
כל אחד במדים
עם הקיטבג והנשק
הוא הילד שלי.
עם הצעדים הנמרצים
והחיוך הביישני
הוא הילד שלי.
ואתה לא בא ואני בוכה.
השמש מטפסת
הפרחים בוהקים
בדמעותיי מורווים
והשבת בפתח.
ואתה לא בא ואני בוכה.
למה? למה העולם ממשיך סיבובו?
למה השמש ממשיכה בליטופה?
למה לא נובלים הפרחים?
למה כולם צוחקים ושמחים?
צועקים ומתווכחים.
אני זועקת, אני בוכה:
"תחזירו לי את אילי שלי!
תחזירו לי את שומר הצדק והמוסר שלי!
תחזירו לי את העוגן שלי!
תחזירו לי את הילד הקטן שלי!"
ואתה לא בא ואני בוכה.
ואני בבית נושמת את כולך
עם ריח המדים המיוזע והמתוק
ושניכם, אתה ואבא,
מחייכים אלי, אהוביי, מהתמונות.
זועקת אני לחבקכם
להיות איתכם.
ואתה לא בא ואני בוכה.
אמא