סגן איל שמעוני ז"ל

אלבום תמונות

אורנה,


אני זוכר שאיל הגיע לריחן והתחיל להיכנס לפעילות.
בהתחלה הוא היה כמה ימים עם צוות 2 -א, הצוות של עידן המר. בטל"ת הראשון הוא גילה שהצוותים לא מעבירים חוטר רטוב (חוטר עם שמן) בתותחים. איל מאוד כעס ומיד הלך לדבר על כך עם נוימן המ"פ. באותו ערב, נוימן העביר לכל הצוותים תזכורת בנושא החוטר ולמחרת, כבר התחילו כולם להעביר חוטר בתותח.
באחד הימים הגיע כתב ערוץ 2 , רוני דניאל, לצלם חיילים בריחן. הוא צילם תרגולות ואיל הצטרף לצוות ג', רק אחרי הצילומים (החליף את אור צפרוני). אחר כך, עלינו לכסרא עם טנק 2 ולמעלה החלפנו אותו בטנק 3ב, הטנק שהיה אז אצל גוטמנוביץ.
היה ליל ירח מלא. עד אז, כמעט לא דיברתי עם איל, רק עשינו היכרות של, איך קוראים לך? מאיפה אתה בארץ? מכיר את זה? מכיר את ההוא? בלילה עשינו מארב בעמדה הצפונית בכסרא. בבוקר ירדנו לאמבטיה (עמדה אחורית), חיכינו בתאים עד אור יום ואז, התחלנו טל"ת. בסביבות 6.15 התחילו פצמ"רים על סוג'וד. נכנסנו לתאים. אני זוכר שאמרתי לשחר לא לעלות לעמדות. קיבלנו פקודה שהחירניקים מזהים את "היציאות" של הפצמ"רים, ויש לעלות לעמדות, לזהות ולירות. ברגע שעלינו לעמדה היינו עם האגף לג'בל צפי.
שחר נתן את המשקפת לאיל ואמר לו שיתצפת לג'בל צפי. עלינו כל פעם לעשר, חמש עשרה שניות. בפעם הרביעית שעלינו עמדנו כמה שניות בעמדה ופתאום, היה פיצוץ אדיר. איך שהיה הפיצוץ עליתי לתא מפקד וזיהיתי את שחר על הצריח. שחר הסתכל לתוך תא הטען וצעק: "הוא לא מדבר". אמרתי לשחר שייכנס לטפל באיל, ואני נכנסתי לתא מפקד, בשביל לכוון את הנהג.
לא היה קשר פנים בטנק. תפסתי את המיק' חירום וצעקתי לחנוך, לנסוע קדימה וימינה. חנוך התחיל לנסוע וכנראה ניתק הקשר. עשינו סיבוב של 180 , ותוך כדי כך, עלינו על סלעים גדולים, כי לא היה אפשר לכוון את חנוך. באותו זמן, עד הנסיעה לעמדות האחוריות, שחר פינה את איל למסדרון האחורי. שחר השאיר אותו עם הג'נטקס עליו וניסה להנשים אותו. יצאתי מהטנק וצעקתי לחירניקים מהנקפ"דון שיבואו לעזור. שחר צעק לי להיכנס לעזור לו וחנוך דומם את הטנק. החירניקים הגיעו וניסו גם לעזור להנשים. התחלפתי עם שחר, ושחר עלה לדווח בקשר שיש פצוע קשה מאוד. ושהוא מבקש רשות לרדת למוצב.
חנוך עבר דרך תא הנהג לצריח ולקח איתו ערכת ע”ר.
כשהגעתי לאיל, הורדתי ממנו את הג'נטקס ונתתי לו כמה סטירות. אח"כ גזרתי לו את הסרבל עם סכין יפנית וניסיתי, יחד עם חנוך, לעצור את הדם ע"י חבישה, ולא הצלחנו. קיבלנו אישור לרדת. חנוך נכנס לתא נהג, שוב דרך הצריח. נשארתי עם איל במסדרון וניסיתי להמשיך לטפל בו. חנוך עשה את כל הנסיעה בלי קשר. קצת לפני סוף הנסיעה, הרמתי את הראש ואמרתי לשחר, ש"נראה לי שהוא גמור". הגענו למשטח.
נכנסתי חזרה למסדרון ופתחתי את הדלת. בחוץ חיכה תייסיר , הסמל הטכני, והוציא אותו מהמסדרון. היו שם עוד חיילים שעזרו לתייסיר להביא את כולנו לנאפ"ל (נקודת איסוף פצועים) שהיה בחדר האוכל. כעבור כמה דקות הרופא קבע את המוות, והחליט, שיפנו את כולנו ברכבים לבי"ח בארץ.
לא הספקתי להכיר את איל הרבה לפני מותו. עכשיו אני מכיר אותו הרבה יותר טוב (מהסיפורים שמספרים). האנקדוטה הקצרה הזכורה לי מסיפור החוטר, היא בעיני איזשהו סימפטום של צורת חיים שאפיינה את איל ובה כלולים המון רצינות, הקפדה, ועקשנות.


יובל עילם