זה היה חודש קודם. עמדנו ליד אבא ואתה קראת את שכתבת לאבא חודש לאחר שנפרדנו ממנו, בהיותך בכתה י'. עמדנו ובכינו כאילו זה קרה רק אתמול. אני הרשיתי לעצמי, כמו בכל שנה ליד אבא, לבקש בפעם המיליון שייצאו מלבנון, כי לא זו הדרך להגן על הצפון, בהקזת דם מתמדת של חיילינו מבלי יכולת להגיב ולשנות. סיפרתי לאבא שאתה ויפתח משרתים עכשיו בלבנון וביקשתי שתחזרו הביתה בשלום.
חזרת עטוף בדגל. דומם, ליד אבא, ואני בוכה על האבנים. והאבן קרה וללא רוח חיים. ראיתי אותך עם עיניים פקוחות, נדהמות, כפי שאמרו מפקדיך, גדי ודן. חיבקתי אותך, נשקתי את פניך, ניסיתי לחמם אותך, אבל אתה היית קר ולא הגבת לליטופי. לא החזרת לי חיוך אוהב, ביישני, מתנצל שהדאגת אותי, וחיבוק של בן עוטף ומגן. היית דומם וקר.
לא! זה לא ייתכן! זה לא יכול להיות! זה סיוט שיעבור! אתה תחזור אלי, ילד קטן שלי.
אתה תחזור ולא תשקוט עד שתשכנעני שצריך להישאר בלבנון, עד הסכם עם לבנון וסוריה. כל דרך אחרת תביא ליותר הרוגים.
אתה תחזור ותיאבק על קצונה איכותית, בעלת ערכים של צדק ומוסר, יושר ואמינות ובראש הדגל, הגשמת הציונות.
אתה תחזור ובאותו להט תיאבק על המשכיותו של הקיבוץ.
אתה תחזור להביא את התקווה לשלום.
אתה תחזור אלי לחבקני עם המדים המלוכלכים וידיך החזקות, שחורות משמן הטנק, ואני אלטף את אצבעותיך ואנשקן, אחת אחת, במקום אמבטיה חמה.
אתה תחזור ובחיוך מתנצל תאמר: "אמא, איך זה יכולתי להדאיגך כל כך? הן הבטחתי לך שלא אשאירך לבד". כאשר לקחו מאיתנו את אבא חיבקת אותי, הילד הקטן שלי, ואמרת: "אמא, אשמור עלייך ותמיד אשאר איתך". כן, ואתה איתי ועם אבא ואף אחד כבר לא יכול לקחת אותך מאתנו.
אמא