קורות חיים
בן יהודה ומרים. נולד ביום א' בניסן תש"ז (22.3.1947) בירושלים. אביו היה כימאי בעל שם ואיש "הבנה" ותיק ואמו - רוקחת. בהיולד עודד היה האב חולה מאד, אלא שבואו של הילד לעולם מילא את ימיו הקצרים רוח של עידוד והבית היה מלא אור ושמחה. בגיל שמונה נתייתם עודד מאביו, ואף כי היה רך בשנים נירתם לעזרת אמו, שעול הפרנסה וחינוך הבנים נפל עליה. הוא סייע בניהול משק-הבית, בעריכת קניות וכו'. בהגיעו לגיל חינוך למד בבית החינוך על-שם ארלוזורוב בירושלים.
ברוך כשרונות היה. ספג בקלות ובסקרנות מקצועות הומניים ומדעים מדוייקים. את זולתו אהב; עם עצמו היה מחמיר, אך לא כן עם חבריו שגילה להם את טוב-לבו. הוא לא ידע רגש קנאה, לא שמר איבה ולא שאף להתבלט. כן לא ידע חנופה והתרפסות. עודד אהב להתווכח ולא חשש להשמיע את השקפותיו בכל פורום שהוא. הוא הקשיב קשב רב לדעותיהם של מתנגדיו האידיאולוגיים, אך מימיו לא העליב מישהו מהם, ובכלל היה זהיר בכבוד כל אדם.
עודד חבק עולם ומלואו באהבתו, ובכל זאת נשאר תמיד קרוב למשפחתו. את אמו אהב בכל נפשו, פינק אותה, והיה מגיש לה שי בימי חגי המשפחה. גם בהיותו בצבא היה עושה מאמצים להגיע הביתה ולו רק לשעות מספר. גם לאחיו עמוס היה קשור בכל נימי נשמתו, נהג לספר על הישגיו האישיים, והתגאה בו ובלימודיו בפקולטה לרפואה. עם בואו לביקורים הביתה היה משוחח עם סבא וסבתא, למרות הקשיים הלשוניים, והיה מבדר את בני-דודיו הקטנים.
החל מכיתה ז' למד בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. גם כאן עשה חיל בלימודיו. הוא הירבה לקרוא ספרות בכל השטחים, ופרש כנפיים על פני מקצועות שלא נכללו בתכנית הלימודים. הוא הראה התעניינות רצינית, למשל, בשאלות פילוסופיה ופוליטיקה. היה אחד מעמודי-התווך בתנועת '"הצופים", אירגן ערבי-ויכוח, הרצאות, והצגות. מרוב עיסוקיו (קריאת ספרים, פעילות בקרב תנועת "הנוער לנוער", עבודה בתוך "הצופים" וכו') התלונן מחנכו שהוא זונח במקצת את הלימודים, אבל אמו ענתה לו שאין בידה להכתיב לעודד את דרך-חייו מפני האמון שנתנה בו. עודד היה קנאי לשפה העברית, והקפיד על השימוש הנכון בה. לעתים קרובות היה כותב לאקדמיה ללשון העברית, ומציע הצעות של שימוש במילים עבריות במקום לועזיות. כן לא נרתע מלתקן שגיאות לשוניות בפי בני-שיחו. את עיר מולדתו ירושלים אהב אהבה עזה. הוא הכיר אח סמטאותיה, את טיפוסיה השונים ולא אחת היה חש בגעגועים של ממש לעיר.
ביולי 1965 גויס לצה"ל, ביקש לשרת בנח"ל וצורף לגרעין "גולן" בתל-קציר. שלוש פעמים התייצב בפני הועדה הרפואית של צה"ל כדי שזו תשנה את דעתה על כושרו הקרבי. ימים מספר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים כתב הביתה: "איזה מזל שהצלחתי לשפר את כושרי! אחרת הייתי בעורף..."
תקופת השירות היתה מלאה תוכן לגביו. אוהב שלום היה מטבעו והאמין כי אפשר לחיות בשלום עם שכנינו. בין השאר הפך לצלם חובב, ובתחביב זה הנציח שורה של אירועים ותפקידים, כגון: ימי הטירונות, ההכשרה, הביקורים במשק שלו בתל-קציר, קורס מ"כ, בקורס-צליפה ובקורס-קשר, ואף טיולים רבים בארץ כולה בשעות חופשותיו הקצרות יחד עם חברתו. יותר מכל ניסה לצלם את הנוף, ופעמים אין ספור הנציח את נוף הנגב הדרומי ואת הוד-הקדומים שבו. חודשים אחדים לפני שעמד להשתחרר החליט להמשיך בלימודים ובחר בכימיה פיסיקלית. אמו רשמה אותו לאוניברסיטה בתל-אביב, כי עודד נמצא אז בעמדות מול האויב כשלושה שבועות, והימים ימי הכוננות, והמתח של מלחמת ששת הימים.
הוא נמצא בשירות חובה ואף-על-פי-כן היה מנהל חליפת מכתבים עבה לא רק עם משפחתו, ידידתו וחבריו, כי אם גם עם חנות ספרים "אחיעבר" שאליה כתב: "היות ואינני רואה קץ לעניין הזה ואני חושש שאחמיץ את 'שבוע הספר' אני מבקש לשמור בשבילי את הספרים הבאים" והוא מפרט ספרים שונים, כגון כתבי אריסטופנס, 'משה' למרטין בובר וכו'. עובדה זו מוכיחה עד כמה היה העלם צמא דעת. לקרב הלך עם הגל הראשון, והמפקד סיפר כי אף בשורה הראשונה, למרות שלא חייב היה לצאת עם הראשונים, כי התפקיד שהוטל על פלוגתו היה תפקידו של "הגל השני".
חייל חרוץ היה, שביצע את תפקידו במסירות ובנאמנות, וביום הראשון לקרבות המלחמה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל בקרב שנערך באום-כתף שבסיני, כשהוא משמש קשר ביחידתו.
הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת חירום בירושלים.
על אף גילו הצעיר הטביע עודד את חותמו באידיולוגיה שלו על קבוצה של חברים אשר הוציאו חוברת לזכרו המכילה את עזבונו הספרותי. שבט מודיעין של תנועת "הצופים" הוציא לאור חוברת לזכר חבריה שנפלו במערכה והוא ביניהם. בחוברת "החטיבה במלחמת ששת הימים" הונצח שמו. בחוברת "יד לנופלים" שהוציאה פלוגתו הונצח שמו. גרעין "גולן" שבתל קציר וחבריו הוציאו לאור חוברת הנקראת על שמו. גם ב"נח"ל-נגב במערכה" הונצח שמו. בספר "בדרכם",שבהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חברי האיחוד שנפלו במערכה, מוקדשים עמודים מספר לתולדותיו ולמקצת מעזבונו. גם בילקוט העזבונות של הבנים שנפלו במערכות-ישראל - "גוילי אש", כרך ד' הובא מעזבונו.
כמה שעות לפני צאתו למלמה כתב עודי לאחיו עמוס: "מכתבון קצר שמיועד להמסר לך אחרון ממני. תודה שכוונת את חיי ושהדרכת אותי לדרך מחשבה נכונה. אני מקווה שלא ביישתי אותך. אפיול כרגע כשהטנקים יורים לצידי, המטוסים מעלי ואני תיכף אתחיל להרוג בעצמי, אני משוכנע שהמלחמה אינה הפתרון.
המשך בדרכך- כי היא הנכונה ושמור על אמא.
אוהב, אחיך עודי"