סגן ישראל שפירא ז"ל

קורות חיים

ישראל נולד ללאה ולאלכסנדר בד' תמוז תרפ"ז 16.06.1927, בתל-אביב. אביו בא לארץ ב-1918 עם הגדוד העברי הראשון מאמריקה, ואמו - בשנת 1922 מאוקראינה. בן יחיד היה להוריו. במשך תקופת ילדותו נדד ממקום למקום עם אביו, שעבד בשירות הטלפונים. ישראל נפל במלחמת השחרור, בהתקפה על נצרת. נצרת שמשה כבסיס לקאוקג'י ולחיל ההצלה שסר לפקודתו. נוסף על האיום לנתק את הגליל ולהתקפות רצחניות נגד יהודים, הטילה כנופיה פולשת זו, שלטון אימים ופחד על מתנגדיה הערביים מקרב תושבי נצרת. על מנת לפזר את כוחו של האוייב, נכבשה נצרת על-ידי כוחותינו, תוך כדי פעולת הסחה. בעוד עיקר המאמץ מגיע מעמק יזרעאל, התחולל קרב נוסף מצד מערב, דרך הכפר מוגדל. בט' תמוז תש"ח 16.07.1948, נפל ישראל בפעולה זו.

בחוברת ההנצחה שערכו חבריו לקבוץ ולנשק, במלאת שנה לנופלו, כותבת סימה: "הנחפז" - "כמעט מיום היוולדו מיהר. עוד בגן התפתח למעלה מבני גילו. תמיד היה גדול מהם ושעשועיהם אינם מעסיקים אותו. עם גודלו הוא מוצא ענין בבית המלאכה לתקון טלפונים, תופס כל מיני חלקים פותח את 'קרביהם' ואף מתקשר לעובדים וכבר מתחיל להתפתח בו אדם עובד ויוצר. כתלמיד אינו מסתפק בלימודים והוא חורש, זורע, נוטע ומשתתף בכל העבודות הקשות בפרדס הוריו: בהשקאה, קטיף והובלה והוא עדיין אינו בר-מצוה. בהשפעת הוריו נכנס לשנתיים לבית הספר החקלאי בפרדס-חנה, אולם תקופה זו היתה המשעממת ביותר לישראל. בלימודים יבשים לא מצא עניין ופרדס הוריו רחוק. מכריח את הוריו להוציאו מבית הספר ולסדרו בעבודה כלשהי, כי כבר היה רחוק מלהיות תלמיד. כבן חמש עשרה היה כבר אדם עובד. לא עבר זמן רב וישראל נעשה קוון ראשי, אבל אחר זמן קצר נוכח שזו לא דרכו והוא נכנס לקבוצת "אלומות" ומתקשר במהירות לחיי המשק. מתחבב על כל החברים וממהר להיות מנושאי המשק. עם המלחמה הופך ישראל העליז והתמים לאדם רציני שעול ההגנה על שכמו. במהירות הוא עובר מפעולה לפעולה: שמירת שירות, קורס מפקדים, מדריך לגדנ"ע ומשתתף עם קבוצת חניכיו בכל פעולות ההגנה: בגשר, בדגניות ובהדיפת כוחות ההרס בגליל התחתון ועד שערי נצרת הגיע, אבל להכנס לא זכה. ברגע הנצחון, כשכוחות האוייב החלו זורקים את נשקם ולהניף דגלים לבנים, נחפז ישראל להעביר פקודת מפקד, וכדור אויב פילח את לבו והוציא את נשמתו בו במקום.

נחפזת לחיות, ישראל, נחפזת להתבגר, לעבודה ולהגנה, אך למה נחפזת למות? למה? למה?"

וכותב משה, חניכו וחברו לנשק: "היתה זו שעת ההכרעה בקרב על הדגניות. פגזי האוייב ואש הטנקים מציפים את חצר המשק בדגניה ב'. "'ד"ר היכן להניח את הפצועים?' לקול קריאה התרוממתי במקלט הפצועים. היה זה 'ג'ינג'י' שנכנס למקלט ועל שכמו אדם שותת דם ועטוף בשמיכה. ושוב פעם יצא הלוך וחזור כשעל גבו פצוע אחר פצוע, מבלי כל פחד, ממקומות שאיש לא העז לגשת, בגלל אש האוייב הקטלנית וחוסר כל תעלות. אכן היה זה מבחן דמים שנצרפנו בו ובקבוצת גשר. ישראל, למרות גילו הצעיר, ידע להתעלות למדרגת מפקד שהיינו מוכנים לסמוך עליו בכל. והנה, אף ישראל שידע להתהלך בקומה זקופה בין כדורי האוייב השורקים במשלטים מעל לגשר, שיצא בשלום מדגניה ב', בהוציאו פצועים כשאש האוייב מכסה כל טפח, גם הוא נפל חלל, וכדרכו תמיד ראשון לפעולה ולסכנה. וכל כך לא הגיוני הוא, שישראל הער והתוסס איננו. הן היינו מוכנים לסמוך עליו בעיניים עצומות, כי ידענו. אם 'גינג'י' שם, הכל יהיה בסדר. בכל פינה במשק ובשדה, נזכרים אנו בך ישראל, הסלעים שעקרת, השדות שחרשת, כנף הקומביין הנושא את שמך - קפטן ג'ון שפירא, או שמך הנישא בפי הילדים שכה אהבת. והנה נעקרת מאתנו ואתה כה רך בשנים וכה גדול כחבר וכאדם".

ישראל נטמן בבית העלמין בחדרה.



יהי זכרו ברוך!