תפריט נגישות

יוסף זלצמן ז"ל

יוסף זלצמן
בן 23 בנפלו
בן לייב
נולד בפולין
בתרנ"א, 1890
התגורר בכנרת
נפל בקרב
בכ"ד בחשוון תרע"ד, 24/11/1913
מקום נפילה: דגניה
באזור טבריה והעמקים

קורות חיים

בן לייב. נולד בשנת תרנ"א (1890) בווארשה שבפולין. בנעוריו עבד כעוזר בחנות בדים ובה "מילא" כעדותו של ידיד מאותם ימים, "את עבודתו בנאמנות,אולם יחד עם זאת שנא אותה. היה בז לכל רכי הלב ובעלי הצוארונים הלבנים ומקנא בפועלים העובדים עבודה פיסית". לימים היה פעיל בארגון ההגנה העצמית היהודית ושימש עוזר למסגר בהתקנת נשק בשביל ארגון זה. גם הצטרף לתנועה הציונית הסוציאליסטית "פועלי ציון" וכפי שמספר עליו ידיד מחבריו לתנועה : "יוסף לא היה מאלה העומדים על כל סעיף וסעיף של הפרוגראמה וכוחו בויכוחים לא היה רב, אך מה רבה היתה השפעתו על בני הנוער". ב-1905, כשפרצו ברחבי רוסיה שביתות כנגד השלטון והמוני פועלים שובתים נשארו ללא אמצעי קיום, היה בין מארגני המטבחים הזולים בשביל פועלים אלה. על השתייכותו ל"פועלי ציון" נאסר פעמים אחדות, אף נשלח לגירוש בסיביר אולם הצליח להגיע בדרך בלתי לגאלית לווינה וב-1907 עלה לארץ-ישראל, שם עבד תחילה בפתח-תקווה ואחר-כך בחדרה. בחדרה השתייך ל"קבוצת העבודה", שעסקה בחטיבת עצים ביער. הוא היה הרוח החיה בין חבריו לעבודה, ולימים הקדיש המשורר דוד שמעוני לזכרו את הפואמה שלו "ביער בחדרה". אחר-כך עבר יוסף לחוות כינרת. הוא היה מודאג ממיעוט הפועלים היהודיים להחדרת העבודה העברית ולכן שלח לחבריו בגולה מכתבים והפציר בהם לא להשהות את עלייתם ארצה. באותה תקופה התקרב לקבוצת פן ציון שעבדה אז בסג'רה. קבוצה זו, שעמה נמנו גם א.ד. גורדון ויצחק טבנקין, הזמינה אותו לעבור לכפר אוריה שבהרי ירושלים, שהיה אז, כדברי אחד מידידיו, "הנשמה היתירה" של פועלי ארץ-ישראל. שם עבד בחריש, המלאכה האהובה עליו מכל, וגם נמשך לתפקידי השמירה וההגנה. ב-1911 חזר לווארשה כדי להתגייס לצבא הרוסי, למנוע מהוריו תשלום קנס על אי התייצבות לשירות הצבאי, אבל ביקש לערוק ולחזור ארצה. דבר זה התאפשר לו לאחר שנקטעה אצבע כף ידו באימוני נשק במסגרת ההגנה העצמית היהודית. בארץ חזר שוב לחוות כינרת והיה בין מניחי היסוד ל"קבוצת כינרת". הוא התערה יפה בין חבריו בקבוצה והתחבב גם על שאר חלוצים, כובשי העבודה העברית בארץ-ישראל. וכך תיארו חבר מאותה תקופה : "...עיניים גדולות כחולות, כצבע ים כינרת בימי קיץ רוגעים, וחיוך תמידי מרחף על פניו. תמיד שרוי במצב רוח טוב, אופטימי. קל שיחה ודיבורו שוטף על כל מה שקרוב ללבך וללבו". ערב אחד, בכ"ד בחשוון תרע"ד ( 24.11.1913), שלושה שבועות מראשית ההיאחזות בכינרת, לאחר שהתיר את הבהמות מן המחרשה ונסע עם חברו בעגלה בחזרה הביתה, נורה למוות על-ידי מרצחים. לפי ההשערות היתה ההתנקשות נקמת דם על-כך שאחד הפורעים נפצע יומיים קודם לכן בשעת קרב שבו רצחו פורעים חבר קבוצת דגניה. הוא הובא לקבורות במקום נפילתו בקירבת הירדן, על אם הדרך לביתניה.

אליהו גולומב סיפר על הלוויה : "...אל הלוויה באו המון אנשים מן המושבות,

גם מטבריה. היה גם ברזילי מיפו. הוא נאם... אולם באמצע הנאום הפסיקו א.ד. גורדון הזקן. 'המילים מחללות', אמר, ופרץ ב'קדיש' מתוך דמעות. כל האנשים החלו לבכות". על הקבר ניטעו עצים ולמראשותיו הוצב עמוד-שיש. חברי כינרת מכנים את השדרה שבה נכרה הקבר "שדרת זלצמן" ; יובל שנים לאחר הירצחו הוצא לזכרו ספר ועל קברו נוסף לוח שיש, שעליו נחרתו המלים : "נפל בחשוון תרע"ד (3ו9ו) בחודש הראשון להתיישבותנו והוא ליד המחרשה".

שמו הונצח בספרים "החצר והגבעה", "דגניה א"' ו"חולמים ולוחמים".

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה