קורות חיים
בן דבורה ואליהו. נולד ביום ד' באייר תשל"ב (18.4.1972), ערב יום העצמאות ה-24 למדינת ישראל, בקבוצת כנרת. בן בכור למשפחה בת ארבעה ילדים, דור שלישי בכינרת. הסבא חיים והסבתא סוניה הצטרפו לכנרת בשנת 1934, והקימו בה את משפחת שטיין הענפה. ירון היה ילד ערני, עדין ורגיש, וחברותי מאוד. מעולם לא הרים את ידו על ילד אחר. כילד, היה ממש "מכור" לטרקטורים ולמכוניות, ושעות רבות של אחר הצהריים היה מבלה במגרש החנייה. כל חייו עברו עליו בכנרת. הוא למד בבית-הספר היסודי בכנרת ובבית-הספר התיכון בבית ירח שבעמק הירדן. ירון היה תלמיד טוב, ולמד במסלול הגבוה של בית-הספר, אך בדרך כלל לא התאמץ במיוחד "תמיד שמענו ממוריו, שיש לירון פוטנציאל גדול, אך בלתי מנוצל ...". היה נער מלא חיים, אופטימי, חברותי מאוד ומקובל על חבריו, בעל לב זהב ובעל חוש הומור. הג'ינג'יות שבו גילתה עקשנות ומזג חם, בייחוד כשהתרגז, "והיה מתרגז מסתם דברים, אך תמיד היה מהיר להתפייס". בתקופת לימודיו בבית ירח התרחב מאוד חוג ידידיו וחבריו. "החמישייה" הקרובה לו, עידו, תומר, אבנר, גיא וחן, עשתה יחד דברים רבים ופעילויות משותפות, נסיעות וטיולים רבים בארץ. חוויות משותפות רבות שמורות לו ולחבריו לחדר. הדבר הזכור להם במיוחד הוא שירון, כל יום, לא משנה מה עשה ואיפה היה - בשעה ארבע הלך הביתה כדי לשתות נס-קפה של אמא, ובכל פעם היה מזמין אותם לבוא אתו.
לירון היתה הופעה מרשימה - בחור חסון, המתנשא לגובה מטר ותשעים ובעל מרץ רב. כבר מגיל צעיר התחיל בעיסוקיו הספורטיביים. היה ספורטאי, שיחק כדורגל והיה כדורסלן מחונן, ואף הגיע לליגה הלאומית עם קבוצת הנוער של עמק הירדן. ירון אהב מאוד את קיבוצו, כנרת, היה קשור מאוד לבית ולמשפחה, והיה חבר טוב. ירון היה בחור מופנם והיתה בו מידה מסוימת של ביישנות, עד שפגש את חברתו עמית, מקיבוץ יגור. מאותו מפגש, הפך ירון לאדם אחר. הוא נפתח והשתנה ללא הכר. העליזות והשמחה קרנו מפניו והוא תכנן לקשור עם עמית קשר משפחתי. עם סיום לימודיו עבד במטעים, עד גיוסו לצה"ל. אביו, אליהו, מספר: "אני חושב שירון היה קיבוצניק בנשמתו. ...ירון ראה את עתידו כאיש קיבוץ. ...הוא אמר שאחרי שחרורו יש ברצונו לשוב הביתה ולהשתלב בעבודה, כי בענף המטעים כבר מחכים לו".
בתחילת חודש מרץ 1991, גויס ירון לצה"ל ואת שירותו עשה כתותחן מרכבה. הוא עבר את המסלול המקובל ואף השתתף בפעילות מבצעית בלבנון. ירון היה אהוד מאוד על חבריו בפלוגה והם נתנו בו אמון רב. לרבים שימש אוזן קשבת ו"כותל". חבריו לפלוגה העריכו את שמחת החיים שלו, את נאמנותו החברית ואת עקשנותו ויכולתו לעמוד על שלו גם מול מפקדיו. הוא לא ויתר להם בקלות והרשה לעצמו להתווכח אתם, אך היה חייל טוב ואחראי, המקבל משימה ומבצע אותה על הצד הטוב ביותר. היה מקור עידוד וצחוק לחבריו לנשק, במצבים הקשים ביותר. "הוא היה המוטיבציה של הפלוגה, תמיד צוחק ואף לרגע לא שותק," לדברי חברו לפלוגה.
"חדרו בשכונת הצעירים הפך ממש למועדון, והחבר'ה תמיד שאלו מתי ירון מגיע. למען האמת, חופשותיו היו מעטות, ותמיד היה מגיע עם עוד כמה חברים. ...כזה היה ירון שלנו, אהב אנשים, גילה יחס אנושי לזולת והיה לו חוש מיוחד לילדים. הוא היה ילד של עקרונות ומה שלא נראה לו, הוא לא החזיק בפנים. לפעמים היה נדמה, שהוא מעין עורך דין של החיילים והרבה פעמים רותק, כיוון שלא ידע לשתוק," מספרת אמו.
ארבעה חודשים לפני שחרורו מצה"ל, ביום י"ט בתשרי תשנ"ד (3.10.1993), תוך כדי משחק כדורגל במחנה, נפל ירון לפתע ומת מדום לב. לא ידע אף אחד מהסובבים אותו שמקננת בו מחלה, ושיש להשמר מפניה. ירון הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ כנרת, בבית שבו נולד, גדל והתבגר. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות - עדי ועמית, ואח - ערן.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "היית חייל שלא מקבל שום דבר כמובן מאליו ושלא מפחד להביע את דעתו ולעמוד על שלו. לא פעם אחת ישבת אצלי במשרד ולא ויתרת. כמפקד, הערצתי אותך על תכונה זו. כאדם, חבר לנשק, אהבתי לראות אותך במרכז העניינים בפלוגה. בכל דבר שהתרחש בפלוגה - אותך תמיד מצאתי ...כל מה שעשית - עשית בשקט. כאילו בביישנות, ולמרות זאת בלטת...".
בקיבוץ כנרת הוציאו דף זיכרון לספר הזיכרון של כנרת וחוברת לזכרו. חבריו לצבא הוציאו חוברת זיכרון. כתבה לזכרו ולזכר שניים מחבריו ממחזור מ"ה, גיא קריצמן וחן כנרתי, שנפלו באותה שנה במילוי תפקידם, הופיעה בעיתון של המועצה האיזורית "בעמק וברמה", באפריל 1994. כמו כן הפיקה המשפחה קלטת בת חמישים דקות המספרת על ירון. ירון אהב את הקיבוץ ואת כנרת, את המשפחה את החברים בפלוגה ואת חברתו עמית איתה תכנן לקשור קשר משפחתי.