קורות חיים
בן ליאון (קצין ותיק בצבא הגרמני הסדיר) וזלמה. נולד ביום ל' בניסן תרע"ד (26.4.1914) בקובלנץ שבמערב-גרמניה ונתחנך בבית ההורים ובבתי-הספר העממי והתיכוני ברוח השאיפה לחידוש עצמתה הצבאית של מולדתו הגרמנית ובמשטר של משמעת, דייקנות וחובה והיה ספורטאי פעיל ונלהב. הצטיין בשחיה, בשיט ובהתעמלות ובן 11 כבר יצא לטיולים של כמה ימים ברכיבה על אופנים. את הלימודים העיוניים לא חיבב, אך הספרות הקלאסית היוונית-רומית וההיסטוריה של המלחמות המאוחרות דבקו בזכרונו והיה מצטט מהן בהזדמנויות שונות. בשבילו לא נמצאה דרך לקריירה צבאית והחל את חיי המעשה בעבודה, שלא לפי רוחו ונטיותיו, כעוזר מתמחה בבית-מסחר של יהודי. שם נפגש בשליח מארץ-ישראל ובשמעו מפיו על מעשי אומץ וגבורה בהחיאת שממות, בשמירה ובהגנה, נתעוררה בו ההכרה כי שם מקומו. הצטרף לתנועת נוער ציונית. עשה שנתים בהכשרה חקלאית אצל איכר בסביבה, ואחר-כך בלוכסמבורג ובצרפת, ובאוגוסט 1934 עלה ארצה. עבד בחקלאות בקיבוץ גשר ובמחצבות הגבס במנחמיה. עבר עם הראשונים את הירדן להתנחלות באשדות-יעקב והשתתף בשמירה בשדות המרוחקים שבגבול עבר-הירדן. נתקשר אל עמק הירדן ואל הרי הסביבה ובכושר ראייתו המיוחד במינו תפס בזכרונו כל חריץ ואבן ותלולית ושביל כמפה טופוגרפית מושלמת בתכלית. משפרצו המהומות באביב תרצ"ו החלו מתגלות סגולותיו כלוחם אמיץ ונושא יעוד גבורה מלידה. שירת בפו"ש בין הראשונים בהתגוננות אקטיבית, בהפרת המסורת של ציפיה לאויב מאחורי הגדר, ביציאה לסיורים ולמארבים ובליווי יחידות חיל-הספר למשמר הגבול. הצטרף בין הראשונים לפלוגות-הלילה של וינגייט, העריץ אותו כמורה ולוחם והשתדל ללמוד ממנו ולמשוך גם אחרים מהמשק שיבואו לשרת בפלוגות-הלילה ללמוד את השיטה הטובה ביותר של ההגנה הדרושה כאן: לארוב לאויב, לתקוף אותו ולהילחם בו. בינתים הוזמן ב- 1938 על-ידי הקונסוליה הגרמנית שבחיפה ועל-ידי מכתב מאביו לשוב "הביתה" ולמלא את חובתו בצבא הגרמני... לקריאה נענה רק לאחר למעלה משנה - כשהתנדב בראשית מלחמת העולם לצבא הבריטי למלחמה בגרמניה. כשנפל בשבי הגרמנים ביוון ונחקר על-ידי קצינים לסיבת התכחשותו ל"מולדת", עורר כבוד בתשובתו הישרה והגלויה: "משום שאני שוטם את הגרמנים". אך תחת לנסוע ברכבת שבויים לגרמניה ברח בדרך רבת-סכנות והרפתקאות (שתיאר בפשטות אמנותית בספרו "בריחתי מן השבי"), הגיע ארצה, קיבל את אות-ההצטיינות הגבוה "ד.ס.מ.", הוסיף לשרת בצבא הבריטי בדרגת טוראי, ובעיקר בתפקידי סיור. הגיע להישגים מפליאים בכושר הראיה ומסירת התצפיות, ואחרי המסע הארוך ורב-התלאות דרך צפון אפריקה ואיטליה הגיע סוף-סוף לגרמניה (וגם מעבר לה: לארצות השפלה) - בצבא הכיבוש...
אחרי שחרורו מהצבא חזר לאשדות-יעקב והתמסר לעניני הבטחון. מתוך תשוקה לחיים ברשות עצמו עבר להתישב כפר-יעל של החיילים המשוחררים על אדמת המושבה מנחמיה והשתדל להכניס מיופי התרבות והאמנות לקן-המשפחה שהקים לו שם, והשרה על חברתו בחיים אומץ לשאת איתו בקשיי החיים.
בחורף תש"ח הגדיל לעשות בסיורים מרחיקים לתוך שטחי האויב אף מעבר לירמוק, והביא ידיעות מדויקות להפליא בעזרת חושו הטופוגרפי המיוחד. את הפחד לא ידע ואימרתו היתה: "עוד לא נוצק הכדור בשביל פריץ". פעם הוכרח להשתמש במשורין לצורך פרטי בהחלט: להסעת אשתו ללידת בנם. במסע-יחיד נועז הביא כדורי רובה אנטי-טנקי לקיבוץ גשר המנותק, ובזה הציל אותו מנפול בידי האויב. באחד הסיורים, בדרך שנסע בה בניגוד לדעתו, רק מתוך ציות לפרטי הפקודה, עלה הג'יפ על מוקש. הנהג נהרג והוא יצא בחבלה קלה בידו. על זה אמר: "חייל ותיק אינו מת לעולם". אך בהיותו בתפקיד קרבי כמ"מ בחזית סג'רה נהרג בפגז שפגע בעמדתו ביום 11.7.1948 למחרת היום נקבר במנחמיה. ביום י"ח בתמוז תשי"ב (11.7.1952) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בנהריה. בפקודת המטכ"ל מיום 29.9.1949 הוענקה לשמו דרגת סגן ראשון.