תפריט נגישות

סגן איל שמעוני ז"ל

איל שמעוני
בן 21 בנפלו
בן אורנה ועוזי
נולד באשדות יעקב מאוחד
בז' בחשוון תשל"ו, 12/10/1975
התגורר באשדות יעקב (מאוחד)
התגייס ב-4.12.1994
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 7, גד' 77
נפל בפעילות מבצעית
בט"ז באלול תשנ"ז, 18/9/1997
מקום נפילה: ריחן
באזור לבנון
מקום קבורה: אשדות יעקב מאוחד
הותיר: אם וארבעה אחים: תמיר, לילך, מיכל וגולן

קורות חיים

בן אורנה ועוזי. נולד ביום ז' בחשון תשל"ו (12.10.1975) בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, גדל בבית אוהב בו ינק תבונה, דעת וערכים. במשפחה היה הצעיר בילדים. "העולל", כך קראו לו אחיו. הילד הקטן שכולם אוהבים וכולם מייעצים ומוותרים לו. בילדותו גם עסק בשחייה תחרותית.

את לימודיו איל החל בבית הספר היסודי בקיבוץ והמשיך בבית הספר התיכון "בית ירח". החריצות, המסירות והדבקות במטרה היו חלק מהמאפיינים שלו מילדות. הוא טפח אותם בהתמדה עם בגרותו. תמיד היה מוקף חברים ואף לציניים שביניהם הצליח להחדיר את הרצינות שבכל עשייה. לימודי התיכון ב"בית ירח" היו עבורו לא רק רכישת ידע, אלא גם גיבוש אישיות בוחנת, חוקרת ומלקטת כל ידע לקראת המחר.

למרות היחס המועדף כבן זקונים לא היה איל לילד מפונק, נהפוך הוא: הוא צמח לילד אחראי ושקול, רציני ובוגר, תכונות שהתגלו כבר בגיל צעיר כאשר עסק בשחייה תחרותית והתייחס לכך ברצינות ובשאפתנות.

כותבים נגה ועומר, מוריו של איל: "את איל הכרנו בכיתות ג'-ד'. עומר היה המחנך שלו ואני מורה לטבע. אחר כך שבתי ופגשתי בו בכל שנותיו בתיכון. היו אלה גם שנותיי הראשונות כמורה בתיכון. היה כיף לפגוש אותו במדרכות בית ירח, להחליף חיוך של 'מה נשמע', לראות איך הילד הופך לעלם חמודות. העיניים המחייכות והרצינות נשארו איתו. רק התפאורה השתנתה, התעבתה וצמחה. בכל מפגש איתו היה משהו של גדילה. החיוך הביישני, המרחיב את הלב, הנחישות, העקשנות הסקרנות החכמה הרבה וטוב הלב מפה ועד להודעה חדשה. איל היה מסוג התלמידים הנהדרים שידעת שיש על מי לסמוך ויש למי להעביר את המושכות. כאלה, שזו חוויה מעשירה להיות איתם בקשר, ויותר משאתה מורה שלהם, אתה שותף שלהם לתהליך הלמידה, ואתה יודע שאתה יכול ללמוד מהם המון".

חבריו של איל, בני קבוצת גילו שבקיבוץ, מספרים על איל הרציני וההחלטי, לו דעות פוליטיות מגובשות עליהן הגן בעקשנות, לחייו סמוקות בלהט הוויכוח. ולצד זאת, איל שיודע להשתובב, לבלות, "פריק" בתלתלים ארוכים אסופים בגומייה, יחף או בכפכפים ובחורף בנעלי בית. אוהב להאזין למוסיקת רוק- הנדריקס, ניל יאנג, שלום חנוך, מאיר אריאל ועוד.

בגיל שש עשרה עבר איל משבר קשה, כאשר אביו עוזי נפטר. המשפחה האוהבת, חבריו ומוריו עזרו לו להתגבר על משבר היתמות ועל אובדן אביו האהוב. איל, הצעיר במשפחה, לקח על עצמו את האחריות על אימו. "אני אשמור עליך אמא, ואף פעם לא אעזוב אותך", היה אומר בכל עת.

מתוך מכתב שכתב איל לאביו ביום השלושים למותו: "...אבא, אפילו אני לא ידעתי שכתבת כל כך הרבה מכתבים לאמא, ולא ידעתי שקראת לה בשם שונה במכתבים. אני כל כך מתגעגע אליך, אני זוכר שהייתי מציק לך בהמון שאלות, בעיקר על פוליטיקה, ובסופו של דבר, היית עונה לי על כל השאלות. הייתי לומד ממך מתימטיקה וחכמת חיים. הייתי מקשיב להומור שלך, שהרבה אנשים הזכירו אותו באזכרה. אני לא יודע איך אוכל בלי לדבר איתך על מוסיקה ועל שירה, ובעיקר על שלום, שאותו אני שומע עכשיו... אבא, אני פשוט לא יכול לחשוב על מחשבה כזאת שיותר אני לא אהיה איתך, אראה אותך, אדבר איתך ואעריץ אותך (ולא הערצה כמו לזמרים). אבא, היו המוני אנשים בחדר. כל אחד שנכנס, אני שואל את אמא מי הוא. אני לא מאמין איך אהיה מסוגל לחיות בלעדיך? אני לא מפסיק לבכות כל הזמן ולא מפסיק לחשוב עליך. אבא, אני לא מסוגל יותר לכתוב אליך. אני מקווה שאמשין בזמן כלשהו".

בדצמבר 1994 גויס איל לצה"ל, לאחר ציפייה רבה. בשירות בצבא ראה הגשמת מכלול הערכים לתקופה הזו בחייו. הוא התגייס לשריון, סיים קורס קצינים בהצלחה, וכמובן שאף לעלות מיד לגולן, אבל, כמצטיין בקורס וכבולט ביכולת המנהיגות, נשלח לבה"ד 1 בית הספר לקצינים. למרות זעמו על השיבוץ, הבין לאחר הדרכה של מספר שבועות כי בית הספר לקצינים הוא המקום הראוי להנחיל לצוערים את הערכים והכלים שינחו אותם כמפקדים. הוא הפך למטיף בשריון שכל קצין חייב יהיה להדריך בבה"ד 1 כחלק ממסלול הקידום שלו ואז יתברך צה"ל במפקדים הראויים למילה "אחרי".

כותב מוטי, המ"פ בפלוגה בבה"ד 1 בה שירת אייל כמפקד צוות: "לאחר "טבילת האש" והניסיון הרב שצבר אייל במחזור הראשון, התגלה איל כקצין מקצועי ומנוסה ודמות למופת עבור צועריו ועמיתיו. נוכחותו של איל בלטה, לא רק בפלוגה, אלא בגדוד כולו. אין צוער שלא הכיר את איל. אם באופן אישי, אם משיחה מזדמנת, או מעצם היותו כה בולט בשטח ומעורב בכל שהתרחש בגדוד... במהלך הקורס השני עבדתי עם איל על "בעיה" מרכזית אחת-שאיפתו האישית למצוינות. הפרפקציוניזם האישי, אליו חתר איל בכל משימה אותה ביצע, גבר. דרישות גבוהות אלו מעצמו כמעט והובילו את איל להתשה עצמית ובצדק הוא ייזכר בקרב הסגל, כמפק"צ המכבה אחרון את האור במשרד. מיותר לחזור על סיפור ההרדמות הידוע במהלך משוב, שהעביר לאחד הצוערים. קל היה להגיע עם איל לוויכוחים קולניים. הטונים הגבוהים בויכוחים הללו לא נבעו מכעס או רוגז אלא ממש מן הנשמה. איל היה מתייחס לכל תקלה ובעיה במהלך הקורס, כאילו היה ביכולתו שלו או של הסגל למנוע, למרות שברוב המקרים, מקור הבעיות היה בלתי תלוי. איל דרש מכל צוערי הצוות שלו ומכלל צוערי הפלוגה ביצועים מושלמים, כשם שדרש מעצמו וכשאלו לא הצליחו, התאכזב עד עמקי נשמתו... באותה תקופה כבר הציג בפני איל את תכנוניו לעתיד. חזרה לחיל השריון, מילוי תפקידים כדי להגיע לתפקיד מ"פ בחיל, חזרה לבה"ד 1 בתפקיד מ"פ ואפילו הלאה. אני כבר ידעתי שמצאתי "קודקוד" לעתיד בצבא, שיסייע לי בשיבוץ הנכון של ילדיי..."

לאחר שני מחזורי הדרכה בבה"ד 1, חזר איל לחטיבה 7, לגדוד 77. איל נאבק להיות בין הקצינים העולים לקו בלבנון. הוא ראה בלחימה בקו הראשון מתן דוגמא אישית, שהיא בעיניו אחד המאפיינים החשובים לקצין. מפקדיו בשטח מתארים את איל כקצין אחראי ורציני מאין כמוהו, שבעיני פקודיו היה לדמות המפקד המחנך לערכי ציונות ואהבת הארץ. גם כשניתנה לאיל ההזדמנות לצאת להדרכה בבסיס "סיירים", ביקש שלא לנצלה ולהישאר ולתרום במקום הקשה והמסוכן ביותר: גבול הלבנון.

איל הספיק לשרת בחמישה מוצבים. התבלט בכל מוצב במקצועיותו והפך לשם דבר בגזרה המזרחית, עד כי כל חיילי גדוד חי"ר גולני הכירוהו והעריכו אותו מאוד. מפקדיו בשיריון מהרו להחתימו לקורס מ"פ בעודו ממלא תפקידו בקו. ביום ט"ז באלול התשנ"ז (18.9.1997) נפל איל בקרב הלבנון, כאשר טיל פגוט חדר את טנק המרכבה בו ישב. בן עשרים ושתיים היה איל בנפלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. הוא נטמן בבית העלמין באשדות יעקב מאוחד. הותיר אחריו את אימו אורנה ואחיו תמיר, לילך, מיכל וגולן.

כתבה אמו של איל, אורנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל: "אני זועקת בקול, שכולם ישמעו, שכולם יזעקו בקול, בשעות הרבות שאני איתך, ילד קטן שלי, שלושתנו בדממה, אתה ואבא ואני, אבל היום אינני יכולה לעצור את הזעקה, חזור אלי ולו לרגע קט. ליום, שניסע יחד, נעבור אצל סבא וסבתא בבית השיטה ונעמוד ליד קברו של שמואל, אחי הטייס, שניסע יחד ונאסוף את נתי בדרך ואתה, בדבקות, תסביר עד כמה חשוב שכל קצין בשריון ידריך בבית הספר לקצינים. ונחזור כמו עשרים שנה לפתיחת חגיגות העצמאות. ואני, כמו תמיד, מזה עשרים שנה, אתכם ולא בחג. ילד קטן שלי, לדקה חזור אלי, רק לדקה. ותגיד, "הי אמא", סתם, "אמא, לא צלצלתי והדאגתי אותך כי אני בתפקיד שלא איפשר" ותגיד "אמא אני מצטער" תחזור לדקה ותגיד, "אמא הן הבטחתי לשמור עליך תמיד, הפסיקי לדאוג", לא איני יכולה לעמוד כאן היום. חזור אלי לשניה, ונעמוד יחד, אתה עם המדים, מצדיע בצפירה ובהנפת הדגל. חזור רק לדקה, הצטרף אל חבריך ואמור להם. "סתם, לא התכוונתי. מה אתם עומדים שפופים?" חזור רק לדקה, אני מוכרחה לחבק אותך, לנשום אותך. אל תלכו, הוא מוכרח לבוא, הוא יבוא".

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה