זכור לי יום עבודה בשמיר, עת עסקנו בגידור המשק, למען ישמש למבצר עוז בשרשרת הישובים המגינים על הגבול.
אותו יום היה יום בהיר, השמים התכולים השרו על כולם הרגשה טובה ומלבבת וכתוצאה מכך התקדמה העבודה בקצב מזורז.
בדרך מקרה היה מאיר בן זוגי לעבודה. שנינו היינו מותחים תיל, מחזקים אותו בחוטים דקים, מגלגלים סלילים ותוקעים יתדות. תוך כדי עבודה - שהתקדמה לשביעת רצוננו - החלה להתפתח ביננו שיחה ערה. השיחה היתה לבבית וחברית, החלה בעניני דיומא, ענינים כלליים, עברה לדון בעניני החברה ועלתה אט אט לפסים יותר אינטימיים הקשורים בכל אחד מאיתנו.
אודה על האמת, שעד לשיחה זאת לא הספקנו להכיר אחד את השני הכרה יסודית. ביחוד נוכחתי בעובדה זו מדבריו של מאיר אשר נסכו אור חדש על אישיותו ותכונותיו, שעד אז לא היו מוכרות לי כלל ועיקר.
מאיר החל לגולל בפני את פרשת חייו עד תקופת הצטרפותו לגרעין. קשה לתאר את אותם הרגעים בהם עמדתי נוכח מאיר וקלטתי - תוך תשומת לב מיוחדת - כל הגה וניב היוצא מפיו. דבריו היו בשבילי הפתעה.
אותו מאיר, שתמיד רגילים היינו לראותו כשתקן, אותו מאיר שלא פצה כמעט פה באסיפות, אותו מאיר, שחשבנוהו לילדותי, נתגלה באור אחר לגמרי.
ברצינות ההולמת אדם מבוגר ובדברים נמרצים ועמוקים עמד מאיר אותה שעה והתריע נגד העול החברתי הגדול השורר בעולם, אשר הוא, מאיר, סבל ממנו ביותר בהיותו בן למשפחה מזרחית דלה.