פרץ גולדשטיין ז"ל

אלבום תמונות

ביתנו ההראשון היה בלודוש, עיירה קטנה במרכז הרמה של טרנסלבניה, אנו עזבנו שם כשפרץ היה בן שנתיים ויחזקאל בן חודש בלבד. שני הורינו חי וגדלו בלודוש. הם התחתנו זמן קצר לאחר שאבא חזר מהחזית האיטלקית, שם הוא שירת ארבע שנים. אמא רק גמרה תיכון. הם התחתנו צעירים ואהבו אחד את השני כל ימי חייהם הארוכים.

בלילות שבת, כשהיינו יושבים מסביב לשולחן ושרים את הזמירות, נראה היה שמלאכי השרת אכן מרחפים בביתנו. כשרונו לסיפורים דרמטיים בודאי תרם להפיכת האירועים השונים בית לכל כך מרתקים ובלתי נשכחים. בליל הסדר כשקראנו את ההגדה והקשבו לקריאתו של אבא, בקלות יכולנו להאמין שאנו בעצמנו השתתפנו ביציאת מצרים. בניית הסוכה בהשתתפות כולנו היתה גם היא הזדמנות להערכות על הדרך בה אבותינו החזיקו מעמד במדבר, והיו חגיגות הפורים הבלתי נשכחות, המו"מ על התמורה לאפיקומן הגנוב, "משחקי ההימורים" המשפחתיים עם הסביבון כשדמי חנוכה מהווים את הקרן. נשארה בזכרוני תמונת פרץ באחד האירועים האלה, ילד קטן יפהפה עם גומות חן ושערות מתולתלות, פניו זורחות מהתרגשות. כך גם נשארו חרותים בזכרוני ליל שבועות עם לימוד התורה עד שעה מאוחרת בבית הכנסת. הקימה בעוד לילה כדי להגיע לפחות פעם אחת לסליחות, ולילות כל נדרי, כשאבא היה קורא לכל אחד מאיתנו להיכנס לחדר נפרד בכדי שיברך אותנו תוך ריכוז וכוונה.
עם מעברנו לקלוז' החלה גם מעורבותנו בתנועות הנוער הציוניות. פרץ ואני הצטרפנו ל"הבונים" ויחזקאל ל"הנוער הציוני" הורינו ובמיוחד אבא, היו בתחילה מסויגים לגבי ההצטרפות של פרץ ושלי למה שנראה לו כתנועה רדיקלית, מנוכרת למדי מהדת. אולם הצטרפותנו ל"הבונים" לא היתה מפנה כה רדיקלי כפי שאבא סבר בתחילה. בבחירתנו בתנועה אנו רק התקדמנו לקראת ציון, מרעיון מופשט לתפיסתה כיעד ממשי, בר ביצוע ופתוח בפנינו. ככלות הכל, הערכים הפוריטיניים, שעליהם היתה אמורה להתבסס חברתנו החדשה, היו להם הרבה במשותף עם העקרונות של עבודה קשה ואחריות חברתית, עליהם גדלנו בבית. הורינו, אני חושבת, בודאי הבחינו בדמיון יותר משאנו יכולנו לעשות זאת, כי התנגדותם נמסה עם הזמן, ואף הפכו לתומכים נלהבים.
כל אחד מאיתנו הצטרף לתנועה באופן חופשי ובלתי תלוי בשני האחרים. במבט לאחור היה בהחלטתנו לעשות כך משום ביטוי ליכולתנו לקבל החלטות בעצמנו. החלטתנו להצטרף לתנועה עיצבה בבוא העת, את חיינו בדרכים שונות, שלא יכולנו לחזותן מראש. אולם כן חשנו שהתנועה ספקה לנו, צעירים בצבת אי-הודאות, כיוון מוסרי חדש. במקום שההדרכה הרוחנית של ההורים לא יכלה יותר לספק תשובות, באה התנועה ומילאה את החסר.
אולם הרווח המיידי והגדול ביותר צמח לנו מהיותנו חלק מקבוצה חברתית מגובשת. היותנו חלק מקבוצה נבחרת, שלאידיאלים שלה אנו היינו שותפים, נתן לנו בטחון עצמי מחודש. מצאנו ידידים, איתם אנו יכולים להזדהות גם אחרי חמישים שנה - אף כי אז לא יכולנו להעריך זאת.
בשנים אלה תפסו בבית הויכוחים על ציונות ופוליטיקה את מקומם של הסיפורים מימי הילדות. הורינו נמשכו לנושא באופן הדרגתי. ביתנו הפך למקום מפגש עם ידידנו מהתנועה. חמש השנים האחרונות של שנות השלושים היו גם השנים האחרונות שנהנינו ביחד בבית ההורים. אני הייתי הראשונה לעלות ופרץ הגיע ארצה כעבור שנתיים. על הורינו ויחזקאל עברו התלאות של חודשי המלחמה ב-1944 בנפרד.
אחרי המלחמה נפגשנו מחדש בארץ ישראל. פרץ כבר לא היה איתנו להתחלק בבניית החיים החדשים וברגע האושר שעוד נזדמנו לנו. בעת פגישתי הראשונה עם פרץ לאחר עלייתו ארצה העתיד היה עדיין נסתר מאיתנו. בשנות פרידתנו הוא גדל לבחור גבוה ויפה תואר. עיניו הירוקות הבוהקות, החיוך החולף שהיה מאיר את פניו באופן פתאומי היו עדיין כשל הנער הקטן שידעתי לפני שנפרדנו.
אני מצטערת שלא שוחחנו אז ארוכות יותר על העבר, אבל באותם הימים חיינו את ההווה של אז ואולי היינו צעירים מדי בשביל נוסטלגיה.
ב-1943 הוא בא לראות אותי בירושלים להגיד לי שהוא התנדב לשליחות בהונגריה. להציל יהודים הוא אמר. החלטתו היתה נחושה ושום טיעון לא היה בו כדי לשנות את נחישותו. אחר כך הוא בא לחופשה מקהיר ובילינו מספר ימים ביחד. היו אלה הימים האחרונים איתו. זמן קצר לאחר מכן נסעתי לחאלב. הוא אמנם עוד חזר מדי פעם לחופשות במעגן, אבל אנחנו לא נפגשנו יותר, אף כי המשכנו להתכתב עד שהוא יצא לשליחותו.

פלורה ג'יימס גולדשטיין, לונדון 1994

מידע נוסף מתוך הספר 'פרץ אשר צנח אל עמו', נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.