קורות חיים
בן ורדה ודוד. נולד ביום ה' בכסלו תשמ"ב (1.12.1981) בכפר סבא. בן רביעי למשפחת קורנפיין, אח לערן, אסף ואלעד. תינוק עגלגל, שחום עיניים, בוחן בסקרנות את העולם שסביבו.
כשהחל עודד לעשות את צעדיו הראשונים החליטה המשפחה להעתיק את מקום מגוריה לקיבוץ האון. אט אט הסתגל עודד לשינוי הקיצוני באורח החיים, גילה את הטבע ואת חדוות הנדידה, וכבש במבטו את כל יושבי הקיבוץ. כשמלאו לו חמש וחצי, נולדה שירה, אחותו הקטנה.
בבית הספר היסודי "קדמת כנרת" שבקיבוץ עין גב, שם החל עודד את לימודיו, עברו עליו ימים לא קלים, אך למרות התסכול חרק שיניים בשקט ולא התייאש. משפחתו ליוותה אותו באהבה, עודדה וחיזקה. על אף הקושי, ניכרו בעודד תכונותיו הטובות.
מאביו ירש עודד את אהבת התיפוף. כבר בגיל חמש תופף על הסירים, ובכיתה ד' החל ללמוד לנגן ב"מרכז למוסיקה" של המועצה האזורית עמק הירדן. הוריו קנו לו מערכת תופים, ולא היה מאושר ממנו. חוש הקצב והכישרון המוזיקלי שניחן בהם מילאו אותו בביטחון ובגאווה, והעניקו לו הרגשה נהדרת.
את לימודיו התיכוניים עשה עודד בבית הספר התיכון המקיף הקיבוצי "בית ירח" שבעמק הירדן, וכאן מצא את מקומו. הוא רכש חברים חדשים והיה שותף למעשי קונדסות ושובבות. "ידענו שלא הגעת לבית הספר על מנת ללמוד, אלא להראות נוכחות ולהיות עם החבר'ה, כאשר בילקוטך המקלות של התופים במקום המחברות," מספרים ההורים. בהיותו בכיתה ט' הצטרף עודד לתזמורת "מוסיקל" בניצוחו של מוריס בבני, שניגנה בעמק הירדן ואף ליוותה את שרה'לה שרון. בתזמורת מצא עודד כר נוח לביטוי כישרונו; התופים מילאו את עולמו והוא פרח.
עודד היה קשור בעבותות למשפחתו, אך עם אביו היה לו קשר חזק במיוחד. קרבתם הייתה נדירה בעוצמתה, בלתי ניתנת להסבר במילים.
בראשית נעוריו של עודד נהרג אחיו הבכור, ערן, בתאונת אופנוע, בעת שהיה בתאילנד בטיול. המשפחה התמודדה עם האובדן הקשה, ומשהחלו הדיבורים בבית על גיוסו המתקרב של עודד, הביעו בני המשפחה את רצונם כי עודד ישרת בתפקיד "בטוח". אך לעודד לא היו התלבטויות כלל; הוא היה נחוש ללכת במסלול שבו הלכו אחיו הגדולים, מקור גאוותו, ולשרת ביחידה קרבית.
בבוקר יום הגיוס, 15.11.2000, ליוותה את עודד כל המשפחה ללשכת הגיוס שבטבריה. עודד היה מתוח ונרגש, וכך גם בני משפחתו. "נפרדנו ממך לשלום ובלבנו הרגשנו שאנחנו רוצים כבר לראותך בא לביקור ראשון בבית, עם משאלה אחת שהייתה בלב – שתסיים את הצבא בשלום," מתארים ההורים.
משעה שהפך לחייל התבגר עודד באחת, והפגין אחריות ורצינות. מסלול הכשרתו כלוחם בפלוגת הסיור ("גרניט") שבחטיבת הנח"ל היה מפרך ורצוף קשיים, אך עודד מעולם לא התלונן. כשהיה מגיע לסופי שבוע הביתה לא נח לרגע, וביקש למצות את הזמן במפגש עם בני המשפחה והחברים. הוא פיתח שפה צבאית מיוחדת עם אחיו, והם, כאחים בוגרים, ליוו אותו והגיעו בעקבותיו לכל מקום בארץ, עם אספקת מזון לו ולחבריו.
עודד לא נידב מידע על מעשיו בצבא, מתוך נאמנות ליחידה. הימים היו ימי אינתיפאדת אל-אקצה – אירועי "גאות ושפל". מעשי הטרור שקיפחו חייהם של מאות ישראלים הלכו והתרבו, והמשפחה עקבה בדאגה אחר דיווחי התקשורת. במרס 2002 – "מרץ השחור" – הסלים המצב הביטחוני. בחודש זה נרצחו למעלה ממאה שלושים וחמישה ישראלים בפיגועי התאבדות שהתרחשו בתדירות יום-יומית. חודש שלם עבר מאז שעודד הגיע לביקור בבית, והטלפונים הלכו ופחתו. המשפחה ידעה כי עודד משרת בשטחים באזור הקרבות, אך לא תיארה לעצמה כמה עמוק בתוך המלחמה הקשה הוא נמצא.
שיאם של פיגועי התופת התרחש במלון "פארק" שבנתניה בערב ליל הסדר תשס"ב, אז נרצחו כשלושים ישראלים בפיגוע התאבדות. במוצאי החג, החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע "חומת מגן" – מבצע לפגיעה בתשתיות הטרור שביהודה ושומרון. אלעד, אחיו של עודד, גויס ב"צו 8", והחרדה בבית משפחת קונרפיין גאתה.
ביום חמישי, 4.4.2002, נפגשו עודד ואלעד ב"מחנה עופר" הסמוך לרמאללה. אלעד חש כי יש מקום לדאגה: "נפגשנו דקות ספורות לפני שעלה על המסוק בדרכו לג'נין. כשראיתי אותו פרצתי בבכי ולא יכולתי להיפרד ממנו. הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות," סיפר אלעד בדמעות. "נתתי לו את הפלאפון שלי והוא שוחח עם בני המשפחה. זו הייתה שיחתם האחרונה אתו." ומוסיפה אמו ורדה: "הייתה לנו תחושה קשה מאוד ולא מצאנו לעצמנו מנוחה עד לאותו הרגע שבו קיבלנו את הבשורה המרה כאשר דפקו בדלת. הבנו שהנורא מכול שוב דפק על דלתנו."
ביום כ"ד בניסן תשס"ב (5.4.2002) נפל עודד בקרב בג'נין במהלך פעילות של כוח צה"ל במחנה הפליטים. עודד וחברו – מפקדו זיו ברומברג, שניהם בוגרי תיכון "בית ירח", פרצו לבית שבו שהו מבוקשים. בפריצה זו נהרג עודד וכן נהרג חברו לגדוד – סמל רועי טל. שלושה חיילים נפצעו באירוע – אחד באורח קשה ושניים באורח קל. בשל חילופי האש הכבדים במקום נמשך פינוי הפצועים זמן רב, בסיוע מסוקי קרב של חיל האוויר. בתקרית נוספת שאירעה באותו היום במחנה הפליטים ג'נין נפל סמל מרום פישר.
עודד, בן עשרים ואחת בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ האון. הוא הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
כתבו בני המשפחה: "חלומו של כל הורה לראות את ילדו הופך להיות בוגר, מאושר, ומגשים את חלומותיו בחייו. ואתה, שהיית בתחילת דרכך, סיימת את חייך כחייל גיבור! לעד תישאר בלבנו."
תיכון "בית ירח" הקדיש לעודד דף זיכרון באתר ההנצחה של בית הספר. כתובת הדף: http://www.yerach.org.il/lizkor/pict/81.htm.
ספד לעודד מחנכו נתן: "עודד נפל בקרב. מילים שאינן מתחברות. מילים המתארות מציאות אכזרית וכואבת. בתמונתך שהצבנו ב'בית ירח' אתה חייל בטקס הסיום של הטירונות – מאושר, כאשר מאחוריך הכתובת על הקיר: 'על במותיך חלל'. רק אתמול עוד התרוצצת בבית הספר. ... אתה בעל שמיעה מוזיקלית מדהימה, מתופף כל העת – בזמן ולא בזמן. בעל תיאבון ענק, ממושמע מעל ומעבר – מבצע את כל המשימות בשלמות, בעל לב רחב, וחיוך תמיד נסוך על פניך. תמיד תהיה אתנו."
משפחת קורנפיין החליטה להנציח את עודד וערן – שמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייהם – בערב לעידוד יצירה מוזיקלית מקורית, ובחלוקת מלגות ומענקים ליוצרים מוזיקליים צעירים למטרות התפתחות אישית ולימודי מוזיקה. הערב המוזיקלי הפך למסורת שנתית, ומתקיים בכל שנה בקיבוץ אפיקים, בחסות אגף הרווחה במועצה המקומית עמק הירדן, "עידן" – מרכז לחינוך חברתי, וחברי קבוצת "יוצרים רוק חברתי" – קבוצת בני נוער הפועלת בעמק.
במסגרת פרויקט "נפגשים בשביל ישראל" – מסע בהמשכים להנצחת הנופלים במלחמות ישראל – הוקדש ב-18.4.2006, ביומו השלושים וחמישה של המסע, קטע מהצעדה לזכרו של עודד. כשלוש מאות איש השתתפו בצעדה שהחלה במושבה יבנאל והסתיימה בחורשת האיקליפטוס של בית המוטור, סמוך לקיבוץ כנרת. יום הפעילות כלל, נוסף על הצעדה, לימוד בסדנאות של נושא "ההתחדשות היהודית", ושיחות בנושא דיאלוג פנים-חברתי שהוקדשו לדמויות הנופלים.