(מתוך "הד החנוך" גליון ז'-ח')
ואמרת בלבך: מי ילד לי את אלה? ואלה מי גדל?... אלה איפה הם? (מדברי הנביא)
בעצם היום בו התחולל הקרב על פתיחת הדרך לנגב יצאה לה יחידה צבאית לפעולתה בהרי יהודה, לכבוש את מבצרי ההרים הגבוהים, הסמוכים לקו מסלת הברזל ירושלים - יפו, שהיו בידי המצרים והטרידו את כוחות ישראל בסביבת הר טוב. בעתונות סופר שכוחות המצרים והבלתי סדירים שבחסותם התפזרו לכל רוח בהשאירם נשק וציוד בכמויות עצומות. כיתורם וניתוקם השטתי של עמדות האויב הפילו אימה על החיילים המצרים והם נסו מנוסת בהלה.
היחידה התקדמה מעמק אילון בשביל המוביל לגוש עציון - אותו השביל, שדרכו הלכו השלשים והחמשה בשעתם להגיש עזרה לגוש הנצור ונפלו עד אחד על יד הכפר בית נטיף. כפר זה והאחרים אשר בסביבתו נכבשו ובחורינו התבצרו בהם.
את תכנית הפעולה הזאת ראיתי בין הנירות שנמצאו לאחר המעשה, לאחר שבוצעה, לאחר שהגדוד עשה את מלאכתו והשיג את המטרה. רק מתכננה ומנהלה, בחור בן עשרים ושתים, אהרן שמידט, חניכי היקר בן חברים ומורים וידידים נאמני, לא זכה לראות בהתגשמותה הסופית, כי בעוד כברת ארץ לבוא אליה נפל חלל.
וכבמחזה עוברים לנגד עיני דברי ימי חייו הקצרים של אהרן, עת היותו ילד משתעשע עם ילדי יום יום. "דברי החכמה" הילדותיים התמימים עולים כמו מעצמם מתהומות הנשיה, מעשי הקונדס שלו בהיותו תלמיד בבית הספר. הנהו יושב על ידי ובקלות מפתיעה הוא לומד את ה"הפטרה" בטעמים בדיקנות מפליאה. הסבא מרחובות, יהודי בעל הדרת שיבה, מביא תפילין לנכדו ומדריכו לקבלת עול מצוות ומעשים טובים.
בלמדו בכתה השמינית לא ידעתי להסביר לעצמי אז כיצד הגיע "צברי" זה לניקוד קטעים שלמים בלי כל שגיאה, תופעה נדירה מאד בין תלמידינו, ורק בזמן האחרון ניתן לי להציץ אל נבכי הנשמה: הוא היה רגיל לנקד את פקודות היום הצבאיות שהוציא וכאשר העירו לו חבריו החיילים: כלום סבור אתה שלא נוכל לקרוא את פקודת היום בלי ניקוד? ענה להם: אני מנקד אותם לעצמי, להנאתי. אני רואה בנקודות אלה - תוי נגינה.
הוא ניגר בכנור, הוא רשם רישומים וצייר תמונות וקריקטורות של חבריו ומוריו. הוא ידע את השפה. לכאורה איש הרוח, ובכל זאת בהמשך ללמודיו בבית הספר העממי הוא מבכר את בית הספר המקצועי על בית הספר התיכון וגומרו ומצטיין במקצועו - מקצוע המסגרות. עודני רואה אותו חוזר מעבודת ביה"ס הביתה מפויח ומלוכלך. מתרחץ ומתלבש, מנגן קמעא והולך לו אל תרגיליו ואל עניניו.
והימים ימי גמר המלחמה ובגידת האנגלים בנו.
מה הם הענינים המעסיקים את אהרן חבר הפלמ"ח? - לא קשה לנחש. אולם לכשאתה מנסה להוודע אצלו על עניניו ועל עניני השעה שבהם הוא נתון לא תקבל כל תשובה, בפקחות, בנימוס ובעדינות הוא עונה את תשובותיו, אף ממשיך בשיחה, אולם לגופו של ענין - לדבר הנשאל - לא יאמר דבר.
לא ארכו הימים והוא עוזב את בית אבא ויצא לו באשר יצא. קוראים לזאת: הכשרה מגויסת.
פעמים במשך הזמן בא הביתה לחופשה ממושכת של... שבוע ימים. לפני כחצי שנה נכוה אי שם בטפלו בבקבוקי מולוטוב, ולאחר ששכב בבית החולים והכויות שעל פניו נתרפאו קמעא, הוא בא הביתה "להתפנק" אצל אמו. בא וחזר.
לפני כחדשיים באחד הלילות התהפך בג'יפ שהוא נהג בו בכביש ירושלים ונתגלגל במורד ההר. האש, שיצאה מהמכונית שנתלקחה, הזעיקה את חיילי הסביבה, ובבואם למקום הוציאוהו מתחת למכונית כשהוא נטול הכרה, שוב שכב בבית החולים ולאחר כך בא הביתה לחופשה ממושכת של שבוע ימים. הוא החלים מפצעיו ומחבלותיו, רק כף ידו הימנית שותקה, והיא תלויה לו ללא תנועה. הנהו מתפנק בבית: מה טוב לישון במטה ועל סדין נקי.
חדשים רבים מאז "ההתחלה" הוא משוטט עם אנשיו בהרי ירושלים. מקום פעולתו - ירושלים והכביש - עורק החיים של ירושלים הנצורה. מה מעשהו שם? גם כיום כמאז - ממנו לא תוציא מאומה, נודע רק - ששמו ג'ימי ובתאורי הקרב בחוברות ובירחונים נזכר השם גם בקצורו, האות ג' בלבד.
בהומור קל הוא מרחיק את עזרתה של אמו כשהיא מתכוונת לקשור לו את שרוך נעלו: כלום תלכי אחרי תמיד להיות לי לעזר? הרי צריך אני להתלמד לשמש את עצמי בידי האחת ולא זו בלבד, אצטרך להתחיל מחדש להתלמד לירות ביד אחת.
רק שבוע אחד נשאר בבית. אינו יכול לשהות עוד. הוא - יש לו לסים משהו. הוא צריך לגמור איזו פעולה. והלך - וגמרה.
קצין המבצעים ג'ימי - הלך ולא שב עוד.
י. חקלי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח