רני, ילד חמוד שלנו, איך אפשר להספידך? הרי כל כולך אומר רעננות, מרץ, חיים. איך אפשר לחשוב בכלל ולדעת שלא תהיה עוד, שהיית... ואיך רני, יכולים אנו להמשיך ולבכות ואתה ממשיך לחייך אלינו מכל פינת זיכרון שבלב, איך, איך אפשר רני? דמותך כה בהירה לפנינו, כל כך שופעת טוב ואהבה לזולת, כל כך יפה וצעירה, כי הרי כזה היית רני.
נולדת בדיוק ביום השנה הראשון לשבת השחורה, בתוך תוכו של המאבק להקמת המדינה. לא עברה שנת חייך הראשונה וכבר ימים רצופים במקלט ובחוץ פגזים מתפוצצים והורסים את בית הוריך, סבתך וסבך. וכל אותם ימי אימים חיבקה אותך הסבתא שלך, כשהיא רק מבקשת שיתנו לגדל אותכם הקטנים בשלום ולשלום. ולא ידעה, כי בבוא היום תעקוד עצמך למען עצמאות ישראל. כי באמת רני, איך אפשר לסבתא לקבור את נכדה, איך זה בכלל אפשר?
כך, לאורך כל שנות חייך כמעט ולא פסקו הפגזים, המוקשים והיריות. גדלת בזה, נשמת את אוירת המלחמה מאז נולדת. אך למרבה הפלא, גדלת והיית לאיש אוהב אדם, חי וטבע. נדמה, כי לא ידעת משמעות המלה שנאה, כה רחוקה היתה מישותך.
כבר בהיותך ילד קטן, שחור תלתלים, חשנו באהבתך לזולת, ברצונך לעזור ולהקל. אוהב היית לחלום וכשלמדת את סוד המלה הכתובה, לא הנחת לה ומרבה הייתה לשקוע בעולמות הספרים ושום דבר לא יכול היה להזיזך עד כי סיימת את הספר. עוד בגיל גן ראינו אותך נמשך בחבלי קסם אל החי, אל השדות הפתוחים, אל בריכות הדגים, אל הכנרת והירדן. לא פעם גרמת לדאגה רבה כשהיית נעלם לשעות רצופות ואחר כך מסתבר היה שבילית ברפת או באורווה או בשיט בבריכות הדגים.
גדלת ובגרת והיית לעלם חמודות שאי אפשר שלא לאהבו. כל כך אהבוך הקטנים, בני-הדודים. אין כמו ילדים לחוש את המבוגר-הגדול הפתוח לקראתם. בביקורים הקצרים לא היו עוזבים אותך ויחד סובבים הייתם בכל פינות המשק ואפרת הקטנה תמיד תמיד מזכירה את רני שלה בין כל בני-הדודים הרבים והיא ממשיכה גם עתה להזכיר... "הרגו לי את רני שלי. אבל אמא, נכון שרני ישאר תמיד שלנו?"
לפני שהתגייסת לצבא אמרת לי פעם: "הצבא איננו בדיוק בשבילי, אבל אשתדל לתת הכל". נפגשנו אח"כ בעת הכנס של הנח"ל ואתה היית לקראת סיום הטירונות. ישבנו בתוך קהל עצום ואתה סיפרת בשקט את אשר עם לבך באותם ימים: "היינו במסע מפרך. לאורך כל הדרך ליוו אותי שתי מחשבות, שהן נתנו לי את הכח להמשיך. האחת - לא להיכשל והשניה - שיהיה ביכולתי לעזור לאחרים בעת הצורך. בסיום המסע נפלנו כמו מתים, אבל היתה לי הרגשה טובה". רק טענה אחת היתה בפיך, שאחרי האימונים כל כך עיפים עד שאי אפשר אפילו לקרוא שורה אחת בספר. וכאילו לעצמך העלית משאלה לגבי ההמשך בצבא: "רק שיתנו לי להמשיך עם החבר'ה שאתם אני עכשיו את כל השרות בצבא". לא יכולתי כל אותו זמן להשתחרר מהמחשבה עד כמה כל מהותו של רני נוגדת את חיי הצבא ואף על פי כן, עד כמה הוא מוכן לתת לו הכל, הכל.
רני, נער חמד שלנו, אלף ואחת פעמים אתה מופיע לפנינו ואיך יכולים אנו לכתוב עליך לתאר אותך?
רני, כן, אנחנו בוכים אך אתה ממשיך לחייך... כי הרי כזה היית.
ציונה