אלבום תמונות
מרץ 1997
אז הנה אני יושב וחושב איך לפתוח מכתב אחרון.
תמונות ורגעים איתך רצים לי בראש, וכל פתיחה נראית לי אוילית ולא עוצמתית מספיק.
איך אוכל לבטא במילים את אהבתי אליך, אבנר?
איזו פתיחה תהיה מוצלחת מספיק כדי לשקף את הגעגוע אליך?
אלתר, סיימתי לא מזמן לראות סרט על הפלוגה, היו שם קטעים שלנו מקורס מכ"ים ומשיחת הצוות באשדות, ואני מביט בך מחייך וצוחק ויש בי מועקה שמאיימת להתפרץ ברגע בו תאמר את המילה הראשונה, אני מתרכז בך ושומע צרחה פנימית שצורחת שיותר לא אראה אותך, ובאה הצמרמורת ואז זה מתחיל להתחדד, הנה אלתר, כל-כך מעורר הערצה, ויותר לא אראה אותו. פה מתחיל תהליך אכזרי של התכנסות פנימית כזו והרגשה שאף אחד לא יוכל להבין איך זה לאבד את אבנר.
אני, כמעין דרך חיים, משתדל לדעת כמה שיותר, ללמוד מניסיונם של אחרים, חכמים ומנוסים ממני. אבל אף פעם אף אחד לא הסביר לי איך מתמודדים עם שבעה חברים מתים, ובתקופה כל-כך קצרה. וכנראה בגלל זה עדיין לא מצאתי פתרון מתאים, פתרון שיאפשר לי להתמודד עם רגשות אשם שמלוות כל חיוך, ועצב שמלווה כל צחוק.
עבר כבר חודש, אבנר, ובהתחלה הקושי היה ההתמודדות עם המחשבה שאתה כבר אינך, ואיך מעכלים את זה. עכשיו הקושי הוא הגעגוע, ועם כל שעה שחולפת זה מתחזק. אז אם הזמן לא משכך כאב, אז מה לעזאזל כן!?
אחי, רבות דובר עליך, כל אחד ממכריך ואוהביך מספר איזה בן אדם היית, וכל אחד מזווית הראיה שלו, ואף שזווית הראיה שלי שונה משלהם, כולנו ראינו את אותו אבנר, זה שכולם רוצים להיות בקרבתו, זה שכולם אוהבים והכל סובב סביבו, ורואים מין אבנר שכזה, מלח הארץ בגרסה מודרנית עכשוית.
אבנר, צפיתי בך כשנשבעת לשמור אמונים לצבא ולדגל בתחילת דרכנו, ויותר מאוחר במהלך המסעות ובסיומם. צפיתי בך מאושר בדיסקו בקיבוץ, צפיתי בך בתקופה הארוכה בלבנון, ואחרי שחילצת גופות הרוגים שם, וביניהם יניב.
צפיתי בך בהלוויה של בר-אילן והייתי מאושר איתך כשסיימנו מסלול, ומאושר בשבילך כשפרחת עם לירן.
ועכשיו, עכשיו נותר לי רק להביט בשמך חרוט על מצבה ולהיזכר בכל הרגעים האלו כשהבטתי בך ואהבתי אותך יותר בכל רגע.
היום, חודש אחרי, והעולם כמנהגו נוהג והחיים חוזרים לשגרה, ואני מבין, הרי לא כולם איבדו חבר כמוך.
לעולם לא אמצא סוף מתאים.
אוהב, ראובן רוטמן