קורות חיים
בן לרוחלה ושאול, נולד בקיבוץ אשדות-יעקב אחוד, ביום כ"ה באייר תשל"ו (25.5.1976). אח בכור לעמית, ענת, גוני, אסף ועומר. ילד שובב ומלא שמחת חיים, בעל עיניים חומות וגדולות ופנים רזות ובהירות. ילדות יפה בקיבוץ, עם הורים שנטעו בו את זרעי האהבה לאדם, לארץ ולטבע, עם טיולי שבת משפחתיים, מעשי קונדס ובילויים.
את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "מול גלעד" שבקיבוץ וסיימם בבית-ספר התיכון "בית ירח" שעל שפת הכינרת במגמת הבנאות והיה חביב על כל המורים למרות שלימודים לא היו בראש מעייניו.
אבנר בגר והיה לנער חובב ספורט מושבע שגילה עניין מיוחד בכדורגל ובכדורסל. הוא עצמו שיחק בנבחרת הכדורסל של עמק הירדן, והעריץ מרחוק את ליגת ה-N.B.A שאת תולדותיה ושחקניה הכיר על בוריים.
לקראת שנתו השמונה-עשרה, התחבבה עליו המוסיקה העברית על גווניה הרבים, הוא רכש במיטב כספו אוסף עצום של תקליטורים עבריים והאזין להם בכל הזדמנות. גם בקיבוץ היה פעיל ותרם ממיטב מרצו וזמנו להקמת דיסקוטק לרווחת הנוער ומועדון לצעירים.
בחור כריזמטי, שהתבלט בכל מקום בו היה, נטול גינונים, טוב לב, בעל חיוך ביישני ושובה לב והליכה שלומפרית, אנרגטי ואופטימי ומעל הכל חבר של אמת, שנותן בלי גבולות, בלי לחכות לתמורה. אחד כזה שכולם רוצים בקרבתו, שכולם אוהבים והכל סובב סביבו, מלח הארץ בגירסה מודרנית. מספרת יעל, חברה מהקיבוץ: "אני חושבת שיש בו המון מן הייצוג החברתי - קיבוצי. כמו כולנו, חייך, צחק, עשה שטויות, עם המון חברים, שיחק כדורסל, אהב מוסיקה, הכיר כל מילה, אך שלא כמו כל צעיר אשדותניק, היה בו משהו שונה, אך משהו מייצג".
לאחר חצי שנת שירות ב'יהל' במסגרת גרעין של בני משקים, התגייס אבנר בשלהי מרץ 1995 לצה"ל והיה ללוחם בפלוגת ההנדסה של הנח"ל. מפקדיו ראו בו חייל מסור ואחראי, בעל ערכים גבוהים ומוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי, שבלט בנכונותו לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד.
בני המשפחה מספרים שבסופי השבוע המעטים בהם שב הביתה, היה אבנר פושט את מדיו המאובקים מתעניין בשלומם, מחבק ומנשק, ומיד לאחר מכן מתקשר לחבריו הטובים ולחברתו האהובה לירן, מתעדכן בחדשות האחרונות ומתחיל בארגון אינטנסיבי של בילויים וביקור אצל החבר'ה שנשארו בצבא.
חברו ראובן, שהכירו מימי בית-הספר התיכון ושירת עימו בצוות "אייזן", כותב: "אני לא יכול להצביע על התכונה המדוייקת או על קו אופי מסויים שבגללו אבנר היה תמיד זה שכולם רצו בחברתו, תמיד דאגו לשמוע מה דעתו על הנושא ומה העמדה שלו. ייתכן שבין כל מושכי תשומת הלב הכריזמטיים התבלט אבנר וכבש את כולם סביבו בזכות הצניעות הנדירה שלו, החיוכים המסתוריים. אין בצוות ויכוח על מי היו האנשים החזקים, ביניהם, במקום כבוד ממוקם אבנר. אחד האנשים היותר חזקים, פיסית ונפשית, שהכרתי. אבנר שיקף את כל היופי שבשורשיות והארצישראליות האמיתית והטהורה. תמיד עם הכח הדרוש למשוך קדימה, תמיד עם שמחת חיים. עם הייתי מסוגל לתרגם על גבי הדף מי הוא אבנר כמו שאני רואה בעייני רוחי בצורה מושלמת, אני בטוח שהיה יוצא לי ציור של חדר קטן עם דשא ירוק ובתוכו בחור עם אהבה בלב, בירה במקרר וגדוד יענים בחוץ".
בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור מעל למושב שאר-ישוב ו - 73 הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו וביניהם אבנר. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוצו אשדות-יעקב אחוד, והוא בן עשרים. אבנר הועלה לדרגת סמ"ר לאחר מותו. עם לכתו הותיר אחריו סבא וסבתא, הורים, חמישה אחים ואחיות וחברה.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "אבנר היה עמוד התווך של הצוות, בחור אחראי, מסור, בעל חוש הומור, אהוב על כל חבריו. הוא שאף למצויינות, התנדב ראשון לכל משימה וסייע לחבריו בכל עת".
המשפחה הוציאה לאור חוברת המאגדת מכתבים שכתבו בני המשפחה, בני הקיבוץ, חברים, ואוהבים וקלטת המתעדת את מסע ההלוויה, והימים שאחריה.
מתוך דברים שכתבה דודתו, שרה'לה שרון: "...ובלילה, בלילה, בחצות, רציתי לצעוק, לקרוע את האוויר בזעקה שתשמע עד כמה, שתדע איך אי-אפשר, אבל נזכרתי שאתה הולך תמיד בשקט, על הצד, בצנעה, מחייך ואלמתי את פי אולי גם גורמי שמים מדברים בך ומשבחים בזה הרגע".
וכותבת לירן חברתו :"נכנסת לחיי בסערה. כל-כך הרבה אושר הבאת איתך.. בשניה אחת הכל נעלם ועכשיו כמו לא נשאר ממני הרבה כי אני ואתה זה גוף אחד ובפנים שלך בתמונה גם דמותי משתקפת".