אלבום תמונות
06.03.97
אבנר,
שלושים ימים עברו ואיני מצליחה לכתוב עליך בזמן עבר. אתה כל-כך חי אצלי.
החסרון עצום, ואין לו משלים.
הגעגועים עצומים, מציפים אותי מידי יום ביומו.
הגוף אינו מצליח להתמודד עם הכאב והכאב כל-כך גדול. אין לו משכך כאבים, תרופה או כדור פלא, אפילו הזמן אינו משחק תפקיד.
אני חולפת כל יום ליד פתח ביתם של הוריך ולא מסוגלת להכנס. לא מוכנה להשלים עם האובדן - לא רוצה להשלים איתו.
שלושים ימים תמימים אני מנסה להתעורר מהסיוט הזה ואיני מצליחה. נשארתי לגור מול חדר ריק שאף אחד אף אחד לא יצליח למלא בו את החסר. החדר שהיה כל-כך אתה, כל-כך בלעדיך עכשיו.
יום-יום אני יושבת בפינה שבמו ידיך בנית ומרגישה אותך כל-כך חי, כל-כך לידי עד שאני חוזרת לסיוט - למציאות.
בימי שבת אני מחכה לשמוע מהחדר שלך את המוסיקה שהפכה עכשיו לסמל אצלנו הצעירים (שכל-כך התבגרנו בחודש האחרון) ושום דבר לא קורה. הכל כל-כך שקט.
מי כמוני יודע כמה אתה שונא את כל הרגשנות הזאת, אבל הפעם, אבנר, שום משפט שלך כמו "תירגעי כבר, גל" או "הכל יהיה בסדר, רק תירגעי" לא יעזור. כי המצב הוא כזה ואיתו אני צריכה להתמודד. אני מרגישה שהתבגרתי ב-30 שנים. אני כבר לא אותה תמימה שהייתי, שבכל העולם הגדול הזה איש אינו יכול ללמד אותי או לחדש לי משהו. הכל מצטמק לעומת האסון המחריד, הסיוטי הזה, שלא נקלט ולא יקלט לעולם.
כל-כך אהבתי לשבת לשתות איתך נס קפה בסופי שבוע שיצאת. אני זוכרת יום שבת אחד שהצלחתי לתפוס אותך לכמה דקות לבד בחדר, כמובן שומע מוסיקה וקורא עיתון ספורט. עמדתי ליד הדלת שלך, אתה אמרת "מה יש, תכנסי, חינם לשבת פה". ישבנו, הכנתי נס קפה. לאחר כמה דקות אמרתי לך "אבנר, נהיית חתיך, מה קרה?!" ואתה רק חייכת ואמרת: "את מוכנה כבר להירגע" וחייכת חיוך חסר אונים. אני מסתכלת לשמיים ומנסה לראות אותך. אני כל-כך רוצה להאמין שיש גן-עדן, שיש מקום מיוחד בשמים לאנשים מיוחדים כמוך. לאנשים כל-כך יפים, כל-כך אמיתיים, כל-כך נעימים. אלוהים בוחר לעצמו את הכי טובים מאיתנו, הכי טובים - יש לו טעם טוב.
אני לא מסוגלת להסתגל לשקט סביב החדר שלך, איפה כל הרעש, כל הבלגן, איפה אתה?!
כל-כך אהבתי לנסוע איתך לבלות, אהבתי את הטיולים איתך. אני כל-כך מתגעגעת אליך, אתה כל-כך חסר לי. מנסה להיות חזקה, אני באמת מנסה. מדמיינת אותך בראשי, ואתה כל-כך חי כל-כך אתה, פרצופך כל-כך ברור ולא מטושטש, וכך תמיד יהיה.
תשמור שם למעלה על החיוך שכל-כך אהבתי אצלך, ואני אנסה לשמור על החיוך שלי.
אוהבת, חושבת ומתגעגעת בלי סוף.
גל קורן.