ראיון עם סבא שלי יעקב גת - שמו בפלמ"ח יענקל'ה וינשטין
בית ספר ממלכתי קהילתי "מעוז המכבים"
סבא יקר!
אני, תלמיד כיתה ד' 1 מביה"ס "מעוז המכבים", לומד וחוקר את נושא 50 שנה למדינה.
במסגרת תהליכי החקר, בחרתי נושא מרכזי אותו אני רוצה לחקור.
שם הנושא: הפלמ"ח.
בדיון משותף בקבוצה החלטנו לבנות ראיון ובחרתי מספר שאלות שמעניינות אותי בנושא הפלמ"ח
מתוך הראיון אני מקווה להפיק את המידע הדרוש לי.
אני מודה לך מאוד על שיתוף הפעולה והתייחסותך הרצינית לשאלותיי.
ידיעותיך יעשירו אותי ויספקו את סקרנותי הטבעית והרצון לדעת.
השאלון הוא למטרות תהליכי חקר בלבד.
בברכה, עומר
האם איבדת חבר בפלמ"ח?
אליעזר המ"כ - לוחם פלמ"ח במלחמת השחרור.
באוגוסט 1947 התגייסתי לפלמ"ח במסגרת הכשרה מגויסת בהיותי בן 16 וחודשיים
הוצבנו בדגניה א' והשתייכנו לגדוד השלישי של הפלמ"ח. אחד המ"כים (מ"כ- מפקד כיתה) שהוטל עליהם לאמן אותנו היה אליעזר בן-נבט בחור גבוה ומוצק שהגיע לארץ ישראל מטורקיה במסגרת עליית הנוער. אליעזר היה נשוי לבת של קבוצת כינרת למרות היותו בן 19 בלבד.
כבר לאחר האימונים הראשונים הוא שבה את ליבנו בדרך השקטה והיסודית בה עברו האימונים האלו למשל, ריצות הלילה שלנו עמו עם נשק בידנו. את הריצות הוא החל בקצב איטי וכל לילה הוא הגביר את קצבן, כעבור חודש הרגשנו עצמנו קלים כאיילות. הריצות עם הנשק התקיימו רק בלילות כי האנגלים שלטו אז בארץ והיה חשש שיחרימו לנו את הנשק ואף ינסו לאסור אותנו.
מסעות היום התקיימו במסגרת אימוני השדה והיו שיעורים מאלפים בלחימה ולהכרת הארץ. אליעזר הקפיד, שכולם ישתתפו באימונים ולא אפשר לחזקים לצחוק או להתעלל בחלשים.
בלילות הפנויים הוא ישב אתנו במועדון, סיפר צ'זבטים הקשורים בהווי הפלמ"ח ולימד שירי פלמ"ח
שותפו לסיפורים ולשירים היה דן מקלר החובש הגדודי שעליו ניתן לספר אגדות.
בחורף 1947/48 נשלחנו לעין זיתים אשר בגליל להגן על המשק, שהיה נתון במצור והותקף לעיתים קרובות. הנשק שלנו היה דל ביותר. לכל שלושה לוחמים היה רובה או סטן אחד והנשק הועבר מאחד לשני לפי צרכי השמירה האימונים.
מדי פעם היינו מותקפים ביריות מכל עבר ואליעזר היה רץ בין הכדורים השורקים מעמדה לחזק את המורל של הלוחמים.
מאוחר יותר עלינו לכנען שם שמרנו בימים ובלילות וביחד עמנו שמרו גם בנות ההכשרה.
הר כנען שימש כבסיס ממנו יצאנו לפעילות צבאית. יום אחד אליעזר הוציא אותנו לסיור לכיוון ביריה ופתאום ראינו משוריין בריטי מתקרב אלינו במהירות. אליעזר פקד עלינו לעלות בריצה על אחת הגבעות והכין אותנו להגנה היקפית.
לשאלת אחד הלוחמים הוא ענה שנשק עברי לא מוסרים לאנגלים. אם יהיה צורך להלחם בה אז נילחם.
האגלים כנראה חשו עם מי יש להם עסק ולאחר היסוס קל, הם הסתלקו כלעומת שבאו.
לאחר מסלול קרבות מאוד אינטנסיבי הגענו ללחימה על כיבוש העיר צפת.
יעד הלחימה העיקרי בצפת, היה כיבוש המצודה שחלשה על כל העיר ובראשה גבעה הקרויה "הפטמה"
רוב הלוחמים בכיתה נפגעו בהסתערות, כולל מפקד הכיתה אליעזר בן נבט.
באותה עת שימשתי כחובש מחלקתי לאחר קורס קצר של 12 יום.
כשניגשתי לחבוש את אליעזר הוא לא הסכים בשום אופן שאני אטפל בו ואמר: "קודם כל תשלים את הטיפול בנפגעים האחרים ורק כשתסיים תחזור אלי" וכך היה.
לאחר שנכנסנו למצודת נבי יושע בתום שני לילות של קרבות, הגיע בבוקר לבקרנו מפקד הגדוד משה קלמן. הוא הודיע לאליעזר שנולד לו לפנות בוקר בן במזל טוב.
קלמן הציע לו לו לקחתו מיד, בג'יפ שלו לבקר את אשתו ואת בנו. אבל אליעזר הודיע לפקד הגדוד שהוא מעדיף לחזור בערב עם כל החברה ושימצא אחר כך דרך להגיע לכנרת אל אשתו ובנו.
אליעזר בן נבט ביחד עם לוחם נוסף בשם מאיר בן בסט נכנסו לישון באחד מחדרי המצודה
בחדר הסמוך נשכבנו לישון חוז ואני, לפתע החלה הפגזה שהעירה אותנו משנתנו הכבדה, שמענו פיצוץ עז יצאנו למסדרון וראינו שהחדר לידנו אפוף עשן. נכנסנו פנימה והתברר לנו שפגז חדר דרך החלון אליעזר ומאיר נפגעו אנושות.
הוצאנו את שני הנפגעים למסדרון, את מאיר חבשתי למרות מצבו הקריטי אך אליעזר היה במצב פגוע שלא ניתן היה לחובשו.
זה היה סיום עצוב של לוחם ומפקד בפלמ"ח שרק בגין אהבתו ללוחמיו לא זכה לראות את בנו שנולד בבוקר אותו יום בו הוא נהרג.