אלבום תמונות
איך הפך יום אביב, אשר הביא לך תמיד ששון ואושר - ליום עצב וכאב קורע לב ונפש?
יום הולדת בני!
במעגל מהיר רצות שנים, ימים עתירי מאורעות. באוהל הצפוני, בכפר נידח, מאות ק"מ מאחורי חוג הציר נולד הבן. אין שם קץ לחורף. הצבי והכלב - רעים נאמנים לאדם. הנוגה הצפוני משחק בפאתי רקיע בלילי חורף ארוך. על פני יער הטיגה נישאת סופת רוח אכזרית. היא הפורגה. ואנו - גולי ציון - חולמים על ארץ שמש, על דקל מיתמר, על שמים כחולים. ולאהוב נפשנו - לבן שנולד - קראנו איתמר.
לא קלים היו תנאי חיינו. בחורף קור איום ובקיץ הקצר ענני יתושים זעירים, חודרים לאזנים ולעינים, מציקים עד בלתי נשוא. ולהם צר כל ימות השנה. אבל בצריפנו הדל שורה אורה ושמחה. הילד היה שעשועים לכל. איזו רעות יפה אפפה כולנו, איזו דאגה ועזרה לתינוק הרך מצד כולם. והילד גדל והתפתח.
ואנו חולמים כי אתו, עם הבן, נעלה לארץ כיסופינו - לארץ ישראל. והחלום בא.
באניה צ'ירצ'רין מול חופי תורכיה חגגנו את יום הולדתו השני. זה היה יום חג לאניה כולה. גם המלחים הרוסים הצטרפו אלינו. הם הרימו גבוה את חתן השמחה והשתתפו בכל לב בשמחתנו.
בין דקלים גבוהים על שפת ים הכנרת גדל הבן.
רוח אביב מבדרת את שערותיו הבהירות. השמש שזפתהו. כדקל הוא נישא אל על.
חולפות השנים. ימי תורה וגידול, שנות עמל ומלחמה. ויגדל לעינינו עלם חסון רחב כתפים וגבוה. מבט עיניו בטוח ואמיץ, מבנה גופו נהדר.
בתחרויות אתלטיקה, בשחיה הוא בין הראשונים. דריך את קבוצת הילדים, עורך מחנות בשבילם, פעיל בגדנ"ע וה"פועל". והימים עוברים.
ביה"ס מאחוריו. איתמר בן 18. והנה הוא בפלמ"ח. וימי המלחמה הגיעו. הארץ סוערת. כבד הדבר לכל וכבד הדבר גם לו.
וכה מובן לו הדבר והוא ראשון בכל.
והנה הוא בן עשרים. מאחוריו חוויות, חשבון של חוויות. פעולות נקם בבלד א-שיך, קרבות במשמר העמק, בגליל העליון, בסביבות ירושלים ובנגב.
הנה אני רואה אותו לנגד עיני. הוא, הבן, בחולצת השבת הלבנה, בחיוכו הרחב והטוב מביט אל העולם בכל עינים. העולם יתחלף. יבוא החורף ואחריו קיץ - פרחים יפרחו, עצים יגדלו ויתמרו לשמים.
והוא, הבן, יהיה תמיד בן עשרים. לנצח נצחים בן עשרים...
אמו
מתוך "עשרה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח