סרן איתמר גולני ז"ל

אלבום תמונות

שבתי וקראתי את מכתבך. כה חבל, שמסתכלת את רק על הדברים. התאמצי, הסתכלי אף דרכם, חדרי לעומקם, להויתם, לנפשם. (גם לדברים יש נפש). חביבים עלי האנשים החפצים לחיות בשיאים, במתח מתמיד, בתשוקה ל"ייעוד", בחיפוש אחר המפתח והממלא. מעריץ אני אותם האנשים הנושאים בתוכם כוחות נפש רבים, הנכונים להיכרת על מנת ללבלב מחדש, על מנת לצמוח (ואף לרגע קט) בירוק בהיר, בעדנת עלים. יפה מיזוג המעשי היומיומי במרחף בענני-שיא, בשמי תכלת גבוהים.
ירד גשם, יורה, בטיפותיו הגדולות, בקריעת השחור מעל דפי הלילה. הן זהרו באור חשמל, בפס בהיר בתהום הערפל הכרמלי. הארנים נשפו. הצליפו הבדים. פטפוט טיפות מימי במחטי האורן. הלילה נשם בנשימתו הכבדה תוך שנה של אשמורת שלישית. הרוח נהם והשיק בעצים. הגשם ירה ראשונה.
ואפר סיגריות, כורסה ומנורת-שולחן קטנה, ראש תמוך-יד, עיף, מלא קטנות ואבק מרחף בפרוזדור. הגשם שטף וניקה החלל, אסף בכנפיו אבק קוסמי. צלל האויר, צח ורטוב ומרוה. גרף אף אבק פרוזדורי ופתח דלתות חדרים נשכחים. הרוח חדר מבעד לחלון. טיפות רצדו על הרצפה, התיזו נצוצי אורה בגוני החשמל הנעים. ימים שיבשו מני כבר (בשל כל שעבר עד כה) הורטבו בטיפות. הוסר האבק.
וחדר, ו"עין" רוקדת, ושנים חובקים את לבם. הלילה נשם עמוקות ובטוחות ואיש לא שוטט בחצר. פשטתי. יצאתי להשיח עם תהומיות הבריאה, עם רשרוש אורנים, עם טיפות מלטפות את הגב. נגרף האבק, נפלו הכתלים - אלוהי וקרוב ומלא.
יורה, גשם ראשון, וטיפות מחבקות מערומי בידי נשים עדינות, בעינים שחורות וטובות, נושקות בשפתי טוהר, באודם מרתק. צנחו כתלים מול גדלו של הלילה.
יורה וגשם ראשון ואדם עירום מכסה עצמו בערפל זכרונות, במעטה שחור וטוהר לילי, בטיפות נושפות למשק הרוח מאורן, מענן, מלילה. ונגרף האבק ונשטף הפרוזדור ונפלו הכתלים השחורים. חדרים ישנים זהרו בזוהר חדש, חדרים שסגרו את עצמם והאור בם יקר וידוע - ועבר ונשכח. אך חזר והנה בם דולק.
אהבתי למוץ את השד הנשי, לחסות וראשי בכנפיו, לרכך כאבי, לשכוח גילי, לחבוק בזרועות את הגו. נושקתי במצח, תולתל שערי, עור לחיי נצבט. הגשם יורד ושנים לבד וצוהר לבות שנפתח.
רק אחד יחידי הרהור מעורפל, ודשדוש באפר סיגרה. האפשר מהאפר שנשרף עד כלה להתקין חדשה ולעשנה? הם עברו במצעד חגיגי ומכאיב, כל אותן חויות שחלפו, כל אותן הנשים שידעתי, כל אותם אנשים שאהבתי, לילותי שחגגו בכאב. זכרונות ועינים וליטוף ונשיקה וזיע גופות במעולף.
לא בכיתי עברי, לא התעכבתי על פתחי חדרים בפרוזדור הארוך, לא הצצתי לכוכים אפלים. הגשם ירד במשק אכזרי, הצליף על גופי הערום. הם היו יקרים וקרובים, ידידים. הם הלכו ואותם לא ידעתי. לא ידעתי אותם, רק חשתי בשרם, רק שמעתי אושת נשמתם, רק תהיתי, הצצתי בתהום עיניהם, בתהום מחשבתם ולבם. הם עברו לפני והנמכתי עצמי ונשקתי עפר רגליהם.
הם היו עמוקים בחדריהם הסגורים. ומדוע לא פתחתי דלתם? לא ידעתי הכול, לא חפצתי ללמוד, רק הלכתי מרנן והוגה. ואותן עלמות מתדפקות על דלתי, על דלתות בשרי ודמי, לא השיקו, ואף פעם אחת, בדלתות הברזל של לבי. נשמה תועה, נפש ותהום לה, ורוח וענן שחור, ולילה בטיפות היורה המרענן, המשיר אבק ארנים.
הם חגו במעגל ורקדו במקובץ את ה"הורה" ההיא, התהומית. הם הלכו במסע, נשאו על גבם ילקוטי-תמול מרים. לא זכו להגיע, לא שתו מאותו מעין מרוה. בחלקם לא עברו אף את "שדה-הקוצים", בחלקם כרעו ב"גבעת הסלעים". לא הגיעו לחורש, לנחל הטוב, לא אכלו אצטרובלים במשותף, לא הרוו את נפשם במעין החורשה, במעין הגיל והנוער, הם קודרים וכפופים למרי, מרכינים וכבדות הרגלים.
אף אני הייתי כזה, אף אני דשדשתי בבוץ ככולם. לא העזתי הרם המבט, לא העזתי הצץ בשמים, לראות כוכבים בטבת, לקטוף פרחים בניסן - לא חגגתי חגי, לא פסחתי פסחי, רק צעדתי במהלך הדורות. אהבתי אותם. יקרו לי מאד.
ויותר מתמיד אהבתים זה הלילה, בו צמתי אני לבדי, בנפשי, בגופי, במאודי, ביום כיפורים זה, ביום סליחות זה, בלילה וגשם יורד רק לי לבדי. לא רציתי ב"הורה", לא חפצתי לשתות עם רעי - רק אני לבדי ואלפי איתמרים ואלפי-כמוני בדם, בטבע ובכל הוית הבריאה. זה האורן בעליו החדים, מחטי תמול נושרות, הוא רוחץ את ענפיו בגשם. ואותו סלע טפשי בעל כוח אטומי שומר כוחו לעצמו, לא יתן לפרודות ותפעלנה ותלכנה אשה לחפצה. אל יחזיק בידה, אל יעכבנה, היא תלך ותמצא מקומה ודרכה.
לא חגגתי בלילה הזה, לא בכיתי, רק נהיתי ליופי, לאור. זה יורה, זה גשם, ועצים ברשרוש, וגופי קולט נשמתם. הוא עירום, הוא רועד, הוא רטוב ונוטף אך מגשם יורה, מקור חוצות, מנשוב רוחות מרחוק. לא אביתי לדעת, לא אביתי לחשוב. רק פתחתי פתחי הרהור מעורפל, רק לטוס, לרחף, לחוש ולהרגיש. לא אביתי לסנן במסננת השכל. רק השד הנשי, רק פני החבר, רק אופל וזוהר העין, הם בלבד עקצוני, הם הרעידוני למשב רוחות וגשם לילה, והלילה נשם והלם לבו וקלט והבין. ונפשו ואני והמון איתמרים עשינו סליחות לעצמנו, כיפורים קטנים, פעוטים.
לא חפצתי לחיות על אותו המזבח, לא חפצתי לרקוד את ההורה. יצאתי ללילה, יצאתי להר, יצאתי לנשום אור פסגות. לא אתן עצמי לשכל הקר, למחשב יבש וקר. רציתי באור, בחום המדורה, בלהט הרגש ועצמת הבריאה. לא אביתי שתות, לא אביתי אכול מאותה הצלחת. לא טס של זהב ובליל עדשים מבורר וריחו החריף. בצלחת של עץ, בכף של פלדה אברור לעצמי את אשרי.
סלחי, סלחי. היד הקשה של הרגש, סלחי לה. העט והדם הם לבדם שכתבו. סלחי. ואחשוב שתביני.
ילדתי, הלילה כבד, ורוח וגשם כבר אין. וזכר ילדות ואם ותוגה.
בשצף ימים, במפל נהרות, ביחידות בין עצי האורן, היא הלכה לבדה, שוטטה בשדות, היא תחזור במטענה הקוסמי. קטנטונת טובה, סלחי.
יתכן שאערך תרגיל בסביבות שלכם. ובאם יהיה לי זמן, ולא זה עיקר, אלא אם תהיה יכולת לבוא ולקלוט, לבוא ולחזות בזה שמלא שחר ילדות, בזה שהלואי ויחזור. אך בלילה וגשם ורוח ואורן ואבן ושיח בודד; בזה שהלואי ויחזור בצהל בגרות, בבכי יתמות, ברעד-הקול-טרם-שחר; אבוא ואראה, ואולי, יתכן וודאי, זה יהיה טוב ומרגיע.

אחוזה, 9.11.48

איתמר
מתוך "עשרה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח