סמל יובל כהן ז"ל

אלבום תמונות

כשביקרתי פה בפעם הקודמת זה היה ברגילה באוגוסט, טמיר לקח אותנו לפה, ישבנו כאן החברות ופשוט בהינו בנוף בשקט, כל אחת עם המחשבות שלה.
אני חשבתי עלייך בתוך המראות שאני רואה, דמיינתי אותך מטיילת בנופים שמולי, שוחה באיזה מעיין או יושבת לפק"ל עם חברים, דמיינתי אותך צוחקת ונהנית מכל רגע.
ובזמן שאני מדמיינת אותך אני פתאום מבינה שתכננו לרגילה הזאת דברים כל כך אחרים, תכננו לשכור דירה בתל אביב, כמו בשנה שעברה, ולהשתזף בים, ולאכול שטויות, לקנות ג׳ינסים בשוק הכרמל ולצאת לברים ולהרגיש בוגרות ולהיות מאושרות.
ובמקום זה אנחנו יושבות כאן, בוהות בנוף שהיה לך בית במשך 20 שנים, ואני עדיין לא מאמינה, לא מבינה איך יכול להיות שקרה לך, לנו האסון הזה, את מלאת חיים, כמעט חצי שנה עברה ואת עדיין כל כך מלאת חיים בראש שלי, אז איך זה יכול להיות שאת לא כאן?
מאז שאת לא כאן, שום דבר כבר לא כמו שהיה פעם, אני מרגישה שהעולם התהפך עלינו, יש סביבנו הרבה חושך וקור ומאוד קשה לראות את האופק.
החודשים האחרונים היו מלאים במחשבות עלייך, קרו המון דברים שהיית צריכה להיות חלק מהם, היציאה לחפשש שהתחילה בבידוד קולקטיבי וקורונה, שנה חדשה שמתחילה בלעדייך, וגולת הכותרת היא השחרור שלנו, לא הפסקתי לחשוב שהלוואי שהיית פה, שאת צריכה להיות פה, שמגיע לך להשתחרר ולקבל את החיבוק הענק והמחמאות מהמדריכות והקצינים.
אני רוצה להאמין שאת כאן איתנו ברוחך ושאת שומעת אותי, ולהגיד לך כמה דברים, תודה על מה שאת בשבילי, תודה שלימדת אותי להיות קצת יותר חיובית ואופטימית, תודה על זה שהוכחת לי שאפשר לצחוק על הכל ולא להפוך שום דבר לבדיחה, תודה על רגעים של חסד ואהבה, תודה על הכנות והאותנטיות שלך, על שהיית לי אוזן קשבת ומשענת יותר פעמים משאפשר לספור, על כל העליות והמורדות לאורך הדרך, תודה שהיית ועודך חלק מהמשפחה שיצרנו לנו.
אני מבטיחה לך להמשיך להסתכל אל האופק, לנשום עמוק ולנסות לחשוב חיובי, כי אני יודעת שככה כנראה היית אומרת, זה נשמע כל כך קלישאתי עכשיו, אבל אני יודעת שמהפה שלך זה היה נשמע אחרת.
יובלושקי, אני מחבקת אותך חזק ומתגעגעת אלייך עד כאב, מסתכלת על הנוף הזה ומרגישה אותך קרובה אליי.
אני אוהבת אותך ומתגעגעת מאוד.
תומר שמחיוף