אלבום תמונות
גדיק,
ילד רך לחיים שלנו, שהלכת ולעולם לא תחזור.
כמעט שנה חלפה ונוכחותך איתנו עזה כתמיד, אך כעת מלווה גם בכאב וצער וחסרה בה התחושה של המשך.
ציוריך על הקיר, תמונתך ששוחזרה במחשב שכה אהבת – בלעדיך.
בחרתי לי את הציור שציירת את פניך מנומשים ומביעים חיוך זוהר שובבני. כך בעיקר אני זוכרת אותך גדי, עם החיוך והחיבוק הרחב וטשטוש עקבותיו של הכאב הזה שהחבאת בהצלחה מאחורי האמירות הטובות שלך, כמו:: "…סתם דודה, סתם…" או "אני אוהב אותך דודה" שנזרק לעברי פתאום באמצע אחר צהרים עסוק..
אני חושבת שלא עבר יום בשנה האחרונה שלא שאלתי את עצמי כיצד נהיית אמן ההסתרה, איך עשית שלא נבין עד כמה עמוק ועצום כאבך, ומאפיל על כל אותן שמחות קטנות שחווית ורגעי אושר שהיו גם היו, והם ניבטים אלי מפניך שבתמונות ומדמותך שבזיכרונותיי. הגנת עלינו מפני הכאב שלך, שלא יפגע בנו ולא היה בכוחך להתמודד אתו לבדך.
תמיד אזכור אותך גדי – ילד מוכשר מאד וצנוע, צנוע מאד וחושש להטריח את האחרים בשביל עצמו, כאומר, אל תתאמצו בשבילי, זה לא מגיע לי…
אתה ידעת גדי שמדי שבוע אני קונה עבורך במבה לביקור יום-יומי. ניסיתי להרגיל אותך שמגיע לך שגם שאני אינני אמא שלך אחשוב עליך, אכין בשבילך, פשוט בגלל שאני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך כיף לבוא אלי.
אתה יודע גדי שאיני יכולה להפסיק לקנות את שקיות הבמבה שלך, אולי אני עוד מאמינה שבזכותן תשוב ותמשיך להתפתח ולצמוח ולעשות דברים שאתה אוהב, לצד הקושי והכאב, ולא תיתן להם לנצח שוב, כי עכשיו אנחנו כבר מבינים ואולי נוכל להקל עליך קצת..
ציפורה