קורות חיים
שרגא (פבלו) אומר, בן פאני וישראל, נולד בסנטייגו שבצ'ילה, ביום כ"ו באב תש"ו (23.8.1946), ועלה עם משפחתו ארצה בשנת תשט"ו (1954). את לימודיו היסודיים סיים בבית הספר בקיבוץ בית-זרע, ואת לימודיו התיכוניים סיים במוסד החינוכי "בקעת כנרות" בקיבוץ. שרגא היה הילד הרביעי במשפחתו, אחרי שתי בנות ובן. אביו היה בן למשפחה יהודית של מתיישבים חקלאים, שהגרו לכפרים שהוקמו בשבילם על ידי חברה של הברון הירש (ייק"א). שנים אחדות לפני הולדתו של שרגא לקח האב את משפחתו לצ'ילה, בכוונה לעלות משם ארצה. אחרי שנולד שרגא הסתבר שכדי לזרז את העלייה עליהם לחזור לארגנטינה - וכך עשו. לאחר שעלו ארצה, נקלטו הוא ובני משפחתו בקיבוץ בית-זרע ולמרות קשיי ההסתגלות והשפה השתלב שרגא בקבוצת הילדים בני גילו והיה כצבר וכבן הקיבוץ לכל דבר.
משפחתו הלבבית ומסבירת הפנים, הייתה במשך הזמן מוקד לקליטת העולים החדשים מארצות אמריקה הלטינית. שרגא התחנך לפי ערכי אהבת הזולת וההתחשבות בו, והתחבב מאוד על בני המשק בזכות הליכותיו הנעימות. כיתר בני גילו השתלב בעבודה בענפי המשק השונים, ועשה מלאכתו לשביעות רצון מרכזי הענפים. הוא השתתף בפעולות החברתיות, בטיולים ובמסיבות, הצטרף כחבר לקן תנועת "השומר הצעיר", והשתתף באימוני הגדנ"ע הסדירים של בית-הספר. מנערותו אהב ספורט והצטיין במקצועות האתלטיקה הקלה והשחייה. במיוחד אהב ריצה, כדורגל ותרגילים על מקבילים. בתחום האמנות נתפס לתחביב הצילום, שהעסיק אותו בשעות הפנאי וגרם לו נחת רבה. היה זה תחביב שקט ורציני, אך לא מנע משרגא מלהשתובב ולצחוק עם חבריו. הצילומים הרבים שנשארו אחריו מעידים על כל אשר היה קרוב אל לבו בעבודתו ברפת, בנופי עמק הירדן, בארץ בכלל ובהווי החברה.
שרגא גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1961 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים חי"ר ובקורס למשקי חבלה, הוצב בתפקיד של מקלען ביחידה של חיל הרגלים המוצנח. חברים רבים רכש בדרכו בצבא, דרך קשה ומלאה חוויות, שאיחדה את כל ההולכים בה בקשר שאי אפשר להסבירן לאדם שלא חי אותה. חבריו אהבוהו על מסירותו ליחידה ועל יחסו החברי. עם תום שירותו הסדיר שוחרר וחזר לחיים האזרחיים. לעיתים היה נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל, והראשונה שבהן הייתה תקופת הלחימה במלחמת ששת הימים. גם במלחמת ההתשה לחם שרגא עם יחידתו, והוטל עליו לקשר בין חבריו במעוז לבין הכוח שהביא אספקה, והוא דאג לכל צרכיהם. הוא היה מוביל את שיירת המזון והאספקה לאורך עשרות קילומטרים של סכנת מארבים והפגזות, פורק את הציוד וחוזר עם השיירה למלא את החסר לצורכי היום הבא. לא פעם הופגזה השיירה ושרגא היה מתקדם ברגל, כדי לגלות את מקום האויב.
בשנת 1969 החליט לנסות חיים אחרים מחוץ לקיבוץ. הוא יצא לתל אביב ומשם עבר לאילת ועבד במכרות תמנע ובעבודות שונות. אחרי כן חזר לתל אביב ועבד כצלם, בתחביבו שהפך למקצוע. בשנת 1971 נשא לאישה את חברתו יונה כהן, והשניים החלו בונים את ביתם המשפחתי. הוא החל לעבוד כסוכן מכירות של מפות עתיקות לתיירים, והצליח במעשיו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים נקרא אל יחידתו בדרום. הוא השתתף בקרבות הבלימה ולחם עם הכוח הראשון שחצה את תעלת סואץ. בעת ההתקדמות לכיבוש תחנת הרכבת של הכפר סרפאום, נורה שרגא בחזהו על ידי צלף מצרי ונפטר ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) בבית החולים.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. השאיר אחריו אישה, אב, שני אחים ושתי אחיות, בנו, שנולד לאחר נופלו, נקרא על שמו, שרגא-חיים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב עליו מפקדו: "הוא היה מאלה שלא נרתעו משום סכנה, ושידעו לחזק בגבורתם את חבריהם".