תפריט נגישות

סגן דוד אלון אנידג'ר ז"ל

דוד אלון
בן 22 בנפלו
בן אנט זכאי ומאיר אנידג'ר
נולד בעין גב
בא' בתמוז תשי"ב, 24/6/1952
התגורר בגינוסר
התגייס ב-1971
שרת בחיל האויר
יחידה: טייסת 123
נפל בעת מילוי תפקידו
בי"ג בתשרי תשל"ה, 29/9/1974
מקום קבורה: קיבוץ גינוסר
הותיר: הורים, אב חורג ושישה אחים

קורות חיים

בן מאיר אנידג'ר ואנט זכאי. נולד ביום א' בתמוז תשי"ב (24.6.1952) בקיבוץ עין-גב. הוריו עלו מטנג'יר וממרוקו. בשנת 1952. במסגרת גרעין 'דרור'. עם הפילוג שחל בקיבוץ המאוחד עברו הוריו לגנוסר. אביו מאיר אנידג'ר, נפרד מאמו של דוד, עבר להתגורד בבאר-שבע, נישא שנית והוליד ארבעה בנים. בשנת 1975 עבר דוד עם אמו ועם יצחק לקיבוצים הצעירים. בשנת 1959 שבה המשפחה לגנוסר. יצחק, בעלה של אנט, כותב: "דוידי לא קרא לי אבא... אבל הוא היה כבן ממש... דוידי היה אח למופת... היה בן אוהב ומסור לאמו... אפיין אותו גם כוח הרצון החזק, כושר המחשבה העצמית. לא היה כמעט נושא שלא היה לו עניין בו. כשהתקשר עם מיכל, הביא אותה לביתנו והיא היתה בת-בית אצלנו. אבדתנו היא גדולה... אבל בלבנו הוא יישאר תמיד." דוד סיים את בית-הספר היסודי בגנוסר. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר התיכון המשותף לגנוסר ולחקוק. היה תלמיד מוכשר, פעיל בתחומי החברה והספורט. נטה למקצועות ההומניסטיים וגם למדעי-הטבע. הרבה לכתוב וערך את העלון של חברת הנעורים. כותבת המטפלת: "כזה מין ילד, כזה עם עיניים גדולות ויפות ושפתיים מלאות ושיניים לבנות; כזה מין ילד שיש בו הכול: נשמה של שירים, ההשתפכות רגשית מחד והתפרקות ליצנית מאידך. כזה אחד גם מחוספס וגם מצוחצח וגם 'משלומפר'. כזה שמתוכח ובסופו-של-דבר גם עושה." חבריו זוכרים: לימאות נתן את כל הלב ושכח עולם ומלואו. והים קשר אותו עם אנשים... תאונת-הדרכים שארעה לו השפיעה עליו. תכונת השובבות פחתה, וגבר היחס הרציני לחיים. היו לו תחביבים רבים: שיט במפרשיות מדגם 420, משחק-השחמט וצילומי טבע. אהב לכתוב שירים, מהם רבים צרורים בחוברת ובאלבום שהוציא הקיבוץ לזכרו. כעת שהוריו עשו בשליחות בצרפת, נסע לבקרם וערך כמה טיולים באירופה. בעת שהותו באירופה הדריך במחנה תנועתי באיטליה והצליח מאוד בכך.

בסוף 1971 גויס לצבא, לקורס-טיס, ועמד בו בהצלחה. ביום מלאות 25 שנה לחיל-האויר, ביולי 1973, הוצב דוד ליחידת-מסוקים. תחילה היה מאוכזב בשל-כך, אולם לאחר זמן קצר מצא עניין רב במסוק והתחיל להתגאות בעבודה שעשה: "הן לא ייתכן שכולם יפילו מטוסים..." אמר לחברתו מיכל. חבריו מספרים: ".... שאף ללמוד רפואה עם סיום שירותו הצבאי... היה קשור מאוד לנוף של גנוסר. רצה להיות רחוק בשביל להרגיש שהמשק חסר לו, להרגיש שהוא רוצה לחזור לשם. חבריו זוכרים: "ביום שישי האחרון נכנס עם מיכל לחדר האוכל... נשארו לו אותם הפנים, אותן עיניים גדולות, אותן שפתיים מלאות ושיניים לבנות, אבל מילד הפך לאדם מבוגר... בשבת היתה אליפות-הארץ ליחידים. הם עלו לחקוק, לקחת סירה. צר היה לו על מיכל, שהוא זה עתה בא וכבר נוסע. אמרתי לו: אין דבר, מחר אתה חוזר. והוא נסע ולא חזר אלינו. כזה מן ילד, כזה נער, וכזה בחור, כזה גבוה ויפה, בעל עיניים גדולות ושחורות האומרות כה הרבה...כה הרבה קטעי חיים שלובים ושזורים. כה הרבה בתים, ודשאים, ופיסות קרקע עוצרים בתוכם את מדרך צעדו, את קולו, וכה הרבה אנשים עוצרים ושומרים בתוכם את דמותו." בן-כיתתו מהרהר: "...במלחמה הציל חייהם של אנשים רבים, ואלה אפילו לא יכולים להודות לו, כי היו בלי הכרה..." ואמו מוסיפה: "...כשקיבל תעודות לציון מעשיו, ביקש ממני להסתירן - טען שכולם עשו דברים, ואין צורך לציין אותו ואת חבריו במיוחד..." דוד השתתף במלחמת יום-הכיפורים. במלחמה ביצע 31 גיחות וחילץ צוות מטוס בין צידון לבירות.

ביום י"ג בתשרי תשל"ה (29.9.1974) שנה לאחר מלחמת יום-הכיפורים, נפל בעת מילוי תפקידו.

הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוץ גנוסר, לחופי הכנרת.

השאיר אחריו אם, אב חורג, שני אחים בקיבוץ גנוסר - עוזי וגל - וכן אב בבאר-שבע ו-4 אחים.

קיבוץ גנוסר, הוריו וחבריו הוציאו חוברת ואלבום לזכרו. ובהם דברי חברים, משיריו ומתצלומי הטבע שאהב להתבונן בו. תצלומים רבים מעלים לעינינו את דמותו של הבן, החבר, האח והנער שחור-העיניים, האומר כולו מרץ ושאיפות הרבה. מכתבי-תנחומים נשלחו להורים מאת חברי גרעין 'בנתיב', יוצאי מרוקו: ".. מי שמגדל ילדים בארץ הזאת ומערה בחינוכם מחלבו ומדמו, ואין בדעתו לעקור מכאן... חזקה עליו שיתן את לבו לשכול, ליתמות ולאלמנות... מה דמות תהיה לשארית חיינו, אחרי שהצעירים התמירים והיפים הלכו ואינם?" כותב אביה של מיכל, ז'אק אמיר (חבר גרעין 'בנתיב'): "דוידי, הבן הראשון לגרעין 'נתיב', אהבתיו כבן ולא רק כחבר לבתי מיכל. באישיותו של דוידי היה גלום אוצר נדיר של ערנות, איכפתיות, חתר להספיק ולהגשים חלומות שהיו חבויים בו. קצב-דיבורו נטע בי תחושה של קצב מהירות הסילון...." דוידי כותב למיכל: "...אומרים שאם כל יום היה שבת לא היינו חיים, כי לא היה למה לצפות. מקוה מאוד, כשאבוא נמצא לנו ערב של ירח יפה, גלים שקטים ורוח, שתלבה שיחה כזו של שנינו לבד, בערב שיימשך כמעט ללא סוף... לפעמים נדמה לי שאת שותפה להרבה מהמחשבות שלי..."לזכרו כתבה מיכל קינה: "דודיק, אנשים עליזים ומחייכים. אני עצובה, עצובה מאוד. אומרים שנהרגת ואני לא מאמינה. עדיין מחכה שהדלת תיפתח ותופיע..." משיריו של דוידי: ...בקרוב נשוב הביתה/הגבולות יהיו שקטים/אך לא כלם חוזרים/את נפשם נתנו בקרב - חילים - /דום ! דום אדם לזכר חללים...

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה