סגן איל שמעוני ז"ל

אילי שלנו, האח הקטן שלי,
התינוק הראשון שלי, אשר כאחות הגדולה כשנולדת ממש גידלתי אותך.
היית תמיד הקטן בבית. הבן זקונים של אמא ואבא, "ילושקה" שלהם, אך פתאום בשנים האחרונות, לאחר שאבא נפטר, נהיית כל כך גדול ובוגר, כל כך מבין, מתחשב ואחראי. הכל, כך חשבת, מונח על הכתפיים שלך. אתה צריך לדאוג לאמא ושכל מה שהיה, ימשיך, כאשר אתה במקום אבא. אבל לא, אי אפשר, אמרנו לך את זה אז, ועכשיו אנחנו עומדים פה ולא יכולים, ממאנים להאמין, ואומרים שוב שאי אפשר, וצועקים ובוכים, כי לא נוכל שוב.
רק אתמול, בשבת, ישבנו אצל אמא כולם ביחד. ואתה, עם הרצינות שלך בכל דבר בו תביע את דעתך, לוקח ללב, מרים את הקול בשעת ויכוח, אך הכל מהנשמה, כל כך אמיתי, וכמו שאמא מספרת שכך אמרת השבוע: "אצלי הציונות היא לא רק מילים"! וליד הרצינות הזאת, כל כך עדין ומחייך עם אחייניך הקטנים.
איך אפשר? הרי אי אפשר!
הרי אתה חייב להיכנס ולהעיר אותנו עם חיוך בצד מהזוועה הזאת.
אנחנו לא יכולים יותר. איך נהיה שוב חזקים ושוב צריך לשמור על אמא, הרי אתה אמרת שתשמור עליה ודאגת לה כל כך... ופתאום, באים הקצינים עם המדים, ואוספים אותנו מכל רחבי הארץ. ושוב השכול נכנס לביתנו.
חשבנו, שאי אפשר לכאוב יותר, ואנחנו כבר קיבלנו מנת יתר, חושבים פה שהתאוששנו מאבא, הרי רק לפני כחודש עמדת פה באזכרה וקראת מילים שכתבת לאבא לפני 5 שנים, לאחר מותו, וכולנו בכינו כאילו אתמול קברנו אותו.
והנה, עכשיו אתה איתו, עם אבא, שכל כך אהבת והערצת. בכל דבר חשבת, מה אבא היה אומר, ואז מהבטן היית צועק את דעותיו ומחשבותיו. וכך צריך לעשות, להמשיך את דרכו, חשבנו שאתה הממשיך שלו. אמא אומרת לכולם שאתה הבן הקטן של עוזי ואתה יישמת את זה, יום יום ובכל דבר.
התגייסת לצבא במלוא המרץ, קורס קצינים וקידום, הכל היה לך כל כך ברור שכך צריך לעשות, ולא רק את החובה, אלא תמיד יותר. בחרו אותך להדריך בבה"ד 1, עשית את זה על הצד הטוב ביותר וטענת, שכל קצין צריך לעבור את המסלול הזה ולחנך חיילים, למופת, ליושר, לאמינות, למילוי המשימה על הצד הטוב ביותר, ואת זה לומדים בבה"ד 1 ומשם לוקחים אחריות לחיילים צעירים יותר ללמדם זאת.
אך למרות זאת, התעקשת ללכת ללבנון."למה?" - שאלנו אז, ואנחנו שואלים עכשיו, - "למה?"
אבל אתה, היית בטוח שצריך לקחת חלק במשימה הקשה ביותר, ולכן ברור ששם צריך להיות. שוב הציעו לך לצאת לחונכות בסיירים, אך אתה, כמו תמיד, דבק במטרה ונלחם למענה. אכן, הצלחת, נשארת בקו הראשון.
זהו, עכשיו זה נגמר. לא נשכנע אותך, אך אתה שלם עם מעשיך.
אנחנו כואבים כל כך, וכל כך לא יכולים יותר, פשוט מחכים שתיכנס ותגיד שהכל סתם, ובמקום זה, נכנסים כל חבריך הצעירים, הילדים מהכיתה במשק, מהעמק, חבריך מהצבא. כולם מחבקים ומנשקים אבל לנו אין נחמה, אנחנו לא יודעים איך נתגבר הפעם, איך נמשיך בלעדיך?
עכשיו אתה עם אבא ואנחנו פה, נשארנו לשמור על אמא ולהמשיך את הדרך.
לא מזמן אמרת לאמא שלא תדאג, כי כאן באשדות יהיו איתה שניים מילדיה.
די! פשוט אי אפשר יותר, זועקים מכאב ורוצים אותך שוב איתנו.
שלך, אוהבות ומתגעגעות,
לילך ומיכל