אלבום תמונות
בוקר טוב,
תסלחו לי חברות וחברים, אם הפעם אאריך קצת יותר מהרגיל. הימים הללו, הם ימי חשבון נפש. עבורי זהו חשבון נפש כפול, חשבון אישי וחשבון לאומי.
התאספנו כאן הבוקר לזכור את איל. לא להאמין אבל עברו כבר 18 שנים.
18 שנים עברו , מאז אותו היום בו הבאנו לפה לאורנה, את בשורת המוות הנוראית. איל, היה אז כמעט בן 22, סגן צעיר, טעון בערכים ואידאלים, המאפיינים את אותם אלו שגדלו כאן בשדות העמק. הייתי אז מג"ד צעיר בן 32, כמו רבים, חדור בתחושת שליחות. את התחושה הזו של השליחות חלקנו ביננו, לוחמי הגדוד קציניו וחייליו, חשנו שאנו הולכים לשנות את העולם.
חשבנו שכל מה שאנחנו חולמים ועושים, ראוי למקום בו אנו חיים, הבנו אז שכדי להבטיח עתיד טוב יותר לאומה הזו, עלינו לתת. לתת, לא לעסוק בשאלות קשות אחרות, פשוט לבצע.
18 שנים מאוחר יותר, בימי החשבון הללו, כשאנו משקיפים ומסתכלים כאומה על עצמינו במראה, מה אנחנו רואים?? האם על זה חלם איל??
לא הכרתי את איל בחייו כפי שהכרתיו לאחר מותו, כשבאתי לכאן לבית המשפחה. לא הכרתי אותו, אבל מהר מאוד הבנתי מהיכן ספג את ערכיו. לא פעם כשבאתי לפה, עלתה למוחי שורתו של ביאליק: "אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו".. ובמקרה הזה ממנו שאב איל, את מעיינו, בוא לבית משפחת שמעוני.
מהר מאוד הבנתי. הבנתי שהחלומות שנרקמים כאן בביתו, באדמת העמק, הם לא רק חלומות של הגשמה אישית, הם חלומות ברמה הלאומית, ברמה החברתית.
פה בבית של עוזי ואורנה בו גדל, לא שאל איל את עצמו, מה יגרום לי לעשות יותר כסף?? איך אתעשר? האם לפתח קריירה בחו"ל או בארץ? פה העסיקו את איל שאלות כמו, איך אנחנו יוצרים חברה טובה יותר? מה אפשר לעשות כדי לסייע לזולת?? איך גורמים לחסרי הישע בחברה, לחייך ולאהוב את החיים למרות גורלם??
ועוד העסיקו את יאליק של אורנה, את העלם הצעיר והיפה הזה שאלות כמו: איך להחדיר בצעירים את חשיבות הגיוס לצה"ל? איך אסביר לצוות שלי בטנק, את חשיבות נסיעתנו עכשיו בשקט האפל, בארץ זרה, לעמדה חשוכה כדי לחפש את מבקשי נפשנו?
איך להסביר להם שגם אם השקט המפחיד יופר באחת, וניקלע לנו לקרב, זה כדי ששם החברים בקרית שמונה, יוכלו לחיות בשקט ולקיים את משפחתם בשלווה ובאושר.
איל לא רק שאל וחלם, איל גם מימש. לא פעם במהלך כל השנים הללו שחלפו מאז, ובוודאי בימים כמו היום, של חשבון נפש, שאלתי את עצמי מדוע ולמה נעתרתי ללחץ הכבד שלו להיכנס פנימה ללבנון, למרות שהיו לי תכניות אחרות לגביו?
לא פעם תהיתי, מה גרם לי בניגוד לכל הגיון (למי שלא יודע, איל הגיע אלינו לגדוד כשהסתיימו כבר כמעט כל ההכנות לקו וכל השיבוץ הקרבי פנימה ללבנון היה כבר סגור) מה גרם לי להיעתר ללחץ שלו? היום אני מבין שאז באותם הימים, לא יכולתי לעמוד מנגד מול נחישות, רצון ותחושת שליחות שכאלו, אז הבנתי שאין לי ברירה אלא להכניסו. לא יכול לשכוח ולא אשכח איך, ימים לפני שנכנסנו פנימה ללבנון, פגש אותי אמנון (ששירת אז באוגדה) ואמר לי, שמע גדי, גיסי מ"מ אצלך בגדוד, איל שמעוני, הוא נכנס אתכם - שמור עליו.
והוא נכנס, ועבד, ויזם, ולחם, וחלם, וחינך, ולימד ודיבר, על ערכים ואידאלים, על מדינה וחברה, על מלחמה ושלום.
ביני לביני אני מודה שתמיד גם אני חלמתי, עד היום אני חולם, על אותה חברת מופת בה רצה איל, רק שבניגוד לאז, יש לי היום הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה.
תתבוננו פה על בית איל, על המקום בו אנו יושבים היום. מה זה המקום הזה אם לא סוג של הגשמת חלום של אנשים המאמינים בחברת מופת?
יש פה כל מה שאנחנו חושבים שחשוב לחברה הוגנת וראויה לקיים. כמה באמת מכל מי שחי פה בארץ כולה, שותף לאידאל? כמה מאזרחי ואזרחיות הארץ הזו, מבינים באמת שזה מה שצריך, שזה מה שנדרש? כמה אורנה שמעוני יש לנו באמת?
כמה מקומות כאלו כמו הבית הזה יש במחוזותינו? מקום המחבק בריאים עם בעלי צרכים ומוגבלויות, המחבר את החיים עם זיכרון המתים.
כמה יש לנו כאלו, הקמים ונזעקים למול כל עוולה, כמה מאתנו יודעים באמת כמו אורנה, לעטוף משפחות של נערות שנרצחו בטיול שנתי וליזום ולהקים גן לזכרן, כמה מאתנו יודעים באמת לחבק אם שבנה החטוף נמצא אי -שם, במרתף כלשהו, ואין לה מושג מה עלה בגורלו?
היום בחלוף 18 שנים מאותו היום הנורא, אני מנסה לחשוב מה היה אומר איל על השיח המתלהם והמפלג הקיים אצלנו בחברה? על חוסר הסבלנות להקשיב ולשמוע את מי שחושב אחרת ממך? על הסתה ולעג, על מלחמות מיותרות של תרבות, בין עדה לעדה, בין מגזר למגזר, בין דתיים לחילונים, בין חרדים לכופרים, בין יהודים לערבים.
הימים כפי שאמרתי בתחילה הם ימי חשבון נפש, ובחשבון הנפש הלאומי שלי וגם הפרטי אני שואל האם עוד ניתן לשנות ולעשות? האם מה שאנחנו רואים פה בבית איל אינו סוג של בועת טוב-לב, בתוך ים אפל של רוע ואטימות?
אני מודה, לא פעם אני מרים ידיים בייאוש, כמו אומר לעצמי זהו אין מה לעשות יותר, בואו נלמד לחיות כאן עם מה שיש, נתרגל לשיח הזה, נתרגל להתבהמות, נדאג כל אחד לעצמו, לחלקת האלוהים הקטנה שלו ונשתדל להעביר את חיינו בשלווה ובנחת.
מצד שני כשאנו אומרים לאיל, לרונן שנפל בדיוק חודש אחריו באותו המקום, ולעוד מאות החיילים והאזרחים ששמותיהם חקוקים פה בחוץ על הקיר, כשאנו אומרים להם, כי במותם ציוו לנו את החיים למה אנו באמת מתכוונים? שציוו את החיים כפשוטם או שציוו עלינו, על כולנו לדאוג פה לחיים טובים יותר, לחיים אחרים, שציוו אותנו לבנות וליצור חברת מופת, כי אחרת על מה לחמו ונפלו?
לכן כל פעם שאני מוצא את עצמי, מרים ידיים בייאוש לנוכח מציאות מתלהמת, אני בורח אל הזיכרון, בורח לזכרו של בני הראל שנפטר פה באדמת העמק לפני שנתיים, באופן פתאומי והוא רק בן 15.5 , הראל שלי שבדרך לקברו בבית העלמין בכנרת, אפשר להלך בין קבריהם של כל חולמי ומייסדי הציונות, בורח לזכרו של איל שחלם ולחם, נזכר ברונן שחייך אליי בביישנות שבוע לפני נפילתו, בורח לזיכרון ומבין, שאין להרים ידיים, שלא באמת יש לנו ברירה.
ואז בסופו של עוד יום מלא בחשבון אישי, אני אומר לעצמי והיום גם לכם ומחר גם לעוד ועוד אנשים, בואו כולנו נהיה ולו למעט, אורנה שמעוני, בואו כולנו נשכנע עוד ועוד אנשים שזוהי החברה אליה צריך לחזור, אותה יש לכונן. בואו נקיים יחד, חברה שבה ערבות הדדית היא ערך עליון - רק כך נקיים את צוואתם וציוויים של איל ושל כל מי שהקריב את חייו על האדמה הזו.
יהי זכרו של איל חקוק בנו, אבל לא רק זכרו, אלה גם מורשתו כפי שהיא משתקפת מהבית הזה הנושא את שמו.