אלבום תמונות
אני משתדל מאוד להגיע הנה מדי שנה, לעמוד ליד קברו של איל, לעצור לרגע את מרוץ החיים ולחשוב עליו, על משפחתו, לחשוב על מי שהיה, לחשוב על מה שהפסיד.
שנה אחר שנה אני עומד ושומע, שנה אחר שנה הלב נחמץ מדבריה של אורנה, שנה אחר שנה אני חש צמרמורת משירו של שלומי שבת. ושנה אחר שנה אני חושש לגשת למיקרופון הזה ולדבר. לדבר על ה"איל שלי".
איל שלי הוא ילד דעתן. מאוד דעתן. שלא חושש להביע את דעתו בפני המורה, לא חושש להתווכח על מה שנראה לו נכון וצודק, תלמיד שמצטיין במקצועות הריאליים, אבל עם ידע רב במה שנקרא מדעי החברה או מדעי המדינה. ולהתווכח עם מישהו כמו איל, גם עם ביטחון וגם עם ידע- זה לא קל...
איל של הרפת, איל עם תלתלים ארוכים וגופיה "קורע" את עצמו בחדר הכושר ב"בית-בנדל" בצמח, איל שמשדר מעין בגרות שמעבר לגילו, אבל עם צחוק ויכולת להשתטות.
איל של הטיול שעשינו לסיני בנובמבר 1994, ממש שבועיים לפני הגיוס, שמעוני הגדול- איל, שמעוני הקטן- יפתח, גל, ישי ואני. חמישה נערים לפני הגיוס לקרבי, שיודעים שעוד מעט הכל ישתנה, אבל שלא יודעים עד כמה. לאחר יומיים-שלושה על חוף הים בסיני התלבטנו האם כן או לא לטפס על "ההר הגבוה" נדמה לי שמו. כמובן שאיל דחף לטיפוס. בסוף, יפתח ואני נשארנו על החוף, כשאיל ישי וגל טיפסו על הרים..
ועולים הזיכרונות והשיחות מהמפגשים של חמישתנו, או לפחות מי שיצא לשבת, אצל גל במושבת כנרת בימי שישי בערב עם עוגה שהכינה איילת, אימו של גל. מדברים, מחליפים חוויות, מתווכחים, צוחקים... ובעיקר נהנים מה"ביחד".
ועולה עוד זיכרון. של איל שהפתיע אותי והגיע לסיום קורס קצינים שלי בבה"ד 1, והוא כבר קצין ותיק, שבוע. וזיכרון נוסף מהמפגש האחרון שלנו, כשבועיים או אולי שלושה לפני מותו. אני מ"מ במוצב "לילך" ליד מעין ברוך, קוראים לי במערכת הכריזה של המוצב: "יש שריונר שמחכה לך בש.ג.". איזו הפתעה, איזו שמחה. זו הייתה סתם עוד פגישה של שני חברים לעשר דקות, עד שאיל אמר שהוא צריך ללכת כי עוד מעט נכנסת השיירה צפונה. על מה דיברנו? למה לא אמרתי דברים משמעותיים וחשובים יותר? לו רק ידעתי שזו הייתה הפגישה האחרונה...
עם השנים ארבעתנו התפזרנו בכל רחבי הארץ, לא נשארנו בעמק. אני שואל את עצמי איפה אתה היית היום, איל? בקיבוץ? זה נראה לי די בטוח, מנסה לתקן ולהשפיע מבפנים. צבא? מ"פ זה ברור, ואחר-כך? לימודים וחזרה לקיבוץ או שהיית ממשיך בצה"ל? ומה לגבי בת-זוג וילדים? יפתח גל ואני הורים לילדים. ומה איתך? כמה ילדים היו יכולים להיות לך? אי אפשר להימנע מהמחשבות המטרידות הללו.
ורציתי להגיד לך עוד משהו, איל, על המשפחה שלך בכלל, ועל אמא שלך- בפרט.
בכל שנה אני מגיע הנה, אני רואה את המשפחה שעוטפת אותך, משפחה שהולכת וגדלה ממפגש למפגש, משפחה בה אחיינים שלא הכירו אותך גדלים לאורה של דמותך. משפחה במרכזה ניצבת אימך, אורנה, כסלע איתן המנסה, והמצליחה, להפיק מהאסון הנורא כל כך הרבה אור, כל כך הרבה תרומה ונתינה לקהילה, תוך עזרה במיוחד לאלה שלא שפר עליהם גורלם, והחיים קצת יותר מורכבים וקשים עבורם.
ואין לי ספק, איל, כמה היית גאה בה, באמא שלך, על הדרך בה היא הולכת, דרך הנטועה בזיכרונות ובעבר, אך מביטה תמיד קדימה, לעבר האופק והעתיד.
ולסיום, אני רוצה לחזור לבוקר ה- 18/9, בו שמעתי שנהרג חייל צה"ל. לא חשבתי על איל, כי היה כתוב בחמ"ל חייל, ואני באבלי על סבתא שלי שנפטרה כמה שעות קודם לכן, ואיל הוא בכלל קצין. ופתאום נודע לי השם, כמו סטירה מצלצלת. כאילו הכל קפא. וזה לא הגיוני, וזה לא יכול להיות!, ואולי הם טועים כי הרי אמרו חייל! אני רץ למבצעים לברר את השם. ואין הפתעה, לצערי.
בערב אותו היום מחכים בחדר האוכל במוצב לתחקיר לפני יציאה למארב. הטלוויזיה דולקת והתמונה שלך מופיעה בה, בגלל הרעש אני לא מצליח לשמוע מה אומרים, וזה עדיין לא נתפס. הסמח"ט נכנס, אני סוגר את הטלוויזיה והתחקיר למארב מתחיל. מיד לאחריו יוצאים לדרך. אני מנווט לנקודת המארב. נשכבים. קמים לתנועה חזרה לארץ לפני עלות השחר. שגרה מבצעית. החיילים בכלל לא יודעים מה עובר עלי. ואני? עדיין מנסה לעכל.
ולסיום, חשוב לי להגיד לך איל, שלמרות הליכתך הכל-כך מוקדמת, הרבה ממך נשאר כאן, איתנו.